"אפס פסולת ההולכת להטמנה עד 2020"
החזון של מדינת ישראל בהחלט נשמע מבטיח, אך האם הוא בר ביצוע?
קצת על הטמנת פסולת בישראל וחירייה
הר חירייה צמח במשך 46 שנים (1952-1998) לגובה 60 מטר.
ההר הינו למעשה תל-אשפה שנוצר באופן מלאכותי באזור מישורי, ומכיל להערכת מומחים כ- 16 מיליון קוב אשפה.
רוב הזבל היה נטמן בבורות הטמנה בדרום, שכן שם היה ריכוז המגורים הנמוך ביותר.
שיטת הטמנת האשפה שהייתה נהוגה בארץ בעבר, יצרה עם השנים מספר מפגעים סביבתיים שהיוו מטרד לתושבי המדינה ובמיוחד לתושבי היישובים הסמוכים.
אז למה בעצם להטמין זבל?
איך אפשר לשנות את זה?
בשנת 2009 עברה האחריות לפיתוח מתחם ההר מ'איגוד ערים דן לתברואה' לחברה הממשלתית שהוקמה - "פארק אריאל שרון".
עם סגירת האתר להטמנה, החלו עבודות ראשוניות להסרת מפגעים וסכנות, ולשיקומו:
- כיסוי הפסולת בעפר
- הסדרת שיפועי המדרונות
- ניקוז התשטיפים ושינוי כיוון השיפועים
- הקמת מערך בארות לאיסוף הגז מעומק ההר
חירייה - מהר זבל לפארק מיחזור ותיירים
איך אנחנו יכולים לעזור לצמצום כמות הזבל?
שינויים קטנים באורח החיים, זה כל מה שצריך לעשות כדי לצמצם את כמויות האשפה שלנו
איך אנו יכולים ע"י שינויים קטנים באורח החיים להפחית את כמויות האשפה? ראשית הפרדת האשפה האורגנית מכלל הפסולת תוך הפיכתה לקומפוסט תחסוך עשרות אחוזים מכמות הפסולת המיועדת להטמנה. שינויים בהרגלי הצריכה, לא מעט דברים שאנו קונים ומשמשים אותנו לרגע אחד בלבד ואין לנו צורך בהם יכולים להיות מנוצלים פעם נוספת ולשרת אותנו או את האחרים, לפני שיתפסו מקום בבורות ההטמנה לאשפה ויתחילו להתפרק לגורמים.
לסיכום
ואם ימשיכו ככה בחירייה, בהחלט אפשר לומר שעד 2020 לא נזדקק עוד להטמין זבל, ובכך נוכל לצמצם את המפגע הסביבתי שהוא יוצר.