"אבל מה מידת הכעס אומרת? אדרבה מכיוון שמוסיפה להתיז, כל שכן וכל שכן, שצריכים להוסיף ולהתנקם ממנה ולהכותה ככל האפשר! וכל שהוסיפה להתיז הוסיפו לכעוס וחמתם בערה בהם.

וכך חזר חלילה - הם הוסיפו להכות ולהתנקם, והיא הוסיפה להתיז נחילין נחילין עד כי ותכס את ארץ מצרים".

בשלשת השבועות האחרונים, במסגרת 'עולמות', זכיתי לעסוק עם חלק מתלמידי יא ויב  בסוגיית "לא תיקום ולא תיטור" –אין זה סוד שאחד הדברים הערבים והמרגיעים לנפשו של האדם-היא הנקמה, האדם לא ימצא מרגוע לנפשו עד שישיב לחברו כגמולו. אך לרוב הנקמה רק תגדיל את הבעיה ותעצים את הסכסוך. מכת צפרדע לא נשארה רק במצריים אלא מלווה אותנו,

ומזכירה לנו את חובתנו להשתדל להימנע מתגובות הנותנות לנפשנו מזור ופורקן אך בקלות עלולות להביא הרס וחורבן. נשתדל (זה קשה...) להיות מהעלובין שאינם עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבים.