השבוע השתתפתי בכנס דב לאוטמן – 2017 שעסק ב"אתגרי החינוך לשותפות ודמוקרטיה במרחב הלא פורמאלי". שמעתי את הדוברות והדוברים, הקשבתי ונעשיתי מודאג ואופטימי בה בעת. מודאג בשל הצורך הדחוף לעסוק בחינוך לדמוקרטיה, לעסוק במשמעות של הקיום בחברה דמוקרטית. מודאג
בשל תחושת הדחיפות והסכנה מחד גיסא. מאידך גיסא הייתי ונשארתי אופטימי שכן חברה, כמו גוף אורגני, יודעת להרגיש מתי יש איום למהותה הדמוקרטית ומייצרת מנגנוני הגנה, מנגנוני התחדשות, מנגנוני תקווה. הקשבתי רוב קשב לדברי נשיא המדינה, מר רובי ריבלין. הסכמתי עם דבריו כי "אנחנו עומדים כאן ומדברים על חינוך לשותפות ודמוקרטיה והמציאות בחוץ בוערת כבר זמן מה... אנחנו חייבים להתעקש. להתעקש להגן על המוסדות הדמוקרטיים, לדרוש ממשרתי הציבור, נבחרינו, לגבות את המילים והסרטונים שלהם ברשתות החברתיות במעשים. מעשים שמבהירים מה הקווים האדומים שדמוקרטיה לא תסבול... בסימון גבולות ובהבהרה חד משמעית שפגיעה במוסדות דמוקרטיים היא מחוץ לגבול ההכלה". לקחתי את דבריו ו"תרגמתי" אותם למעשה החינוך: הצבת גבולות אנחנו, האמונים על המערכת המחנכת של ילדינו, נקראים לעשות זאת ביומיום, לא לטשטש, לא לבלבל, לשים גבול ברור בין הטוב לרע, בין הרצוי לבין האסור, בין הנכון ללא נכון, בין השקר לאמת. המעבר מהצהרות - לפעולה אקטיבית החינוך לאזרחות פעילה מתחיל בבית הספר, בתנועת הנוער, בפעילות הפורמאלית ובפעילות הבלתי פורמאלית.
כמו ששיננו את שלושה השלבים בחינוך לערכים: הבחירה, ההצהרה, הפעולה. אני מבקש לסיים בדברי הנשיא:"עלינו לגדל דור שיזכור שדמוקרטיה יכולה להתחיל ברשת, אבל היא לעולם לא תחליף את הצורך וההכרח לקחת חלק ממשי בהכרעות, בוויכוחים ובעשייה אזרחית."
מערכת החינוך צריכה ויכולה להיות המנוף לשינוי החברתי המיוחל. |