נראה שיש כאן רעיון עמוק שעומד בבסיס תפיסתה של התורה ובתשתית הערכית והמוסרית של עמ''י. התרבות המערבית רואה באדם העשיר, המצליח, את פסגת שאיפתו של האדם. המימוש העצמי של האדם מזוהה עם ריבוי עושרו ונכסיו. לעומתו, האדם הדל, שלא 'זכה' לעושר רב אינו נחשב למאומה.
התפיסה המערבית יוצר זהות בין העצמיות של האדם לממונו, האדם העשיר באמת מרגיש שבכוחו ובעוצם ידו הוא עשה את החיל הזה, וממילא עושרו מגדיר את עצמיותו, הוא אדם עשיר. התפיסה המערבית הזאת, דרדרה את עולם הערכים האנושי לתהומות מוסריים והביאה את האנושות לידי קלקולים רבים בעולם המידות של האדם: רדיפה אחר הכבוד, רדיפה אחר הממון, שיעבוד לחומר, אטימת הלב כלפי הדל, והגרוע מכל, אטימת הלב לכל דבר שבקדושה. התרבות המערבית הביאה להיפוך תפיסתי של כל מערכת הערכים הישרה.
כנגד התרבות הזאת מציבה התורה מערכת ערכים שמקורה ממקור עליון, ששמה את סולם הערכים באופן ישר, אלקי ולא באופן אנושי על כל העקמומיות שבו.
מסביר המהר''ל שדווקא בנקודת הזמן של יציאת עמ''י לחרות, מצווה התורה על אכילת 'לחם עוני', דווקא בנקודה זו, מחזירה אותנו התורה לפשטות, לראשוניות, למצב שבו איננו תלויים ואיננו משועבדים לעולם החומר, לכבוד, לתאוות, לקניינים אותם
רכשנו, למצב שבו אנו עומדים תלויים לחלוטין בבורא עולם, מופשטים לחלוטין מכל קניין אישי, אנושי, חומרי. למצב שבו הזהות העצמית שלנו, תלויה כל כולה בקב''ה, בחסדו ובתורתו.
המצה, 'לחם העוני', באה להטמיע בנו, שקניינינו החומריים, החיצוניים, אינם באמת זהותנו העצמית, הכל מאת בורא עולם. גם האדם שיש לו ממון ונכסים רבים, הוא איננו עשיר בעצמיותו, הוא לעולם אדם דל, שהקב''ה בחסדו הרבה לו נכסים. הם אינם שלו, הם רק ברשותו מאת ה'. זאת תפיסת עולם מהפכנית אל עולם החומר והקניינים של האדם, תפיסת עולם שמנטרלת את כל הרעות החולות שאליה התדרדרה התרבות המערבית.
זו נקודת הפתיחה של עמ''י, ומתוך כך עתיד הוא לבנות את התשתית המוסרית, הערכית והרוחנית של האומה כולה.
ב''ה, אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך הגאולה. ב''ה הגענו למצב שעמ''י יושב לבטח בארצו, הכלכלה ב''ה משגשגת, מצב הביטחון ב''ה טוב מבעבר, ודווקא בנקודת זמן הזו, ישנו מבחן עצום לעמ''י, האם יפול שוב לתפיסה הקלוקלת של ה'כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה'? האם ניפול שוב למצב של 'וישמן ישורון ויבעט'? בפרקים רבים בהיסטוריה של עמ''י, וכפי שמתואר אינספור פעמים בתנ''ך, עמ''י לא עמד במשימה, ותקופות רווחה הסתיימו בהידרדרות מוסרית ורוחנית, ובשכחת אלוקים.
אכילת המצה, 'לחם העוני', דווקא בחג חרותנו, היא המפתח לשמירת זהותנו העצמית-הלאומית.
אם נזכור בכל עת שנשב לליל הסדר, שהמצה, לחם העוני, בא להטמיע בנו, את תלותנו המוחלטת בקב''ה, את מחויבותנו לתורתו, ולא ניתן למצבנו הטוב לטשטש את תפיסתנו, נזכה בע''ה לגאולה שלמה.
חג פסח כשר ושמח,
הרב איל הראל
ראש הישיבה
|