אני מאלו המאמינים שהנבחרים, היושבים בכנסת ישראל רוצים בטובתי.
כן, מאמין. אני מאלו המאמינים ששרי הממשלה עסוקים יום ולילה בניסיונות לחשוב איך לשפר את איכות חיי, להבטיח את בטחוני ובטיחותי, לדאוג לעתידי ולעתיד ילדי. אני מאלו המאמינים אך לא מאלו שאינם רואים שמשהו השתבש, שמשהו לא טוב קורה לאלו האמונים על קבלת ההחלטות הראויות. לי יש אופטימיות אבל עד גבול מסוים, שאולי נפלו כמה טעויות תחת ידם...
לצערי, בתקופה האחרונה אני פחות מאמין - שהמחוקקים אינם מקלים ראש בחוקים אותם הם מבקשים להעביר, שהשרים אינם מזלזלים בקהל בוחריהם ומיד לאחר שיזמו חוק שמים לב שמשהו השתבש להם עם...... חוק הלאום, אופסססס...... עם הלהט"בים, אופסססססס.......... עם התיקון לחוק החינוך המיוחד אופסססססססס........
אנחנו, אנשי החינוך, מאמינים גדולים בלעשות את הדברים הנכונים והראויים ולעשות אותם כהלכה !
אנחנו מאמינים שלפני שעושים שוקלים את התוצאות. גם בדברים הנראים קטנים כמו לפתוח עוד כיתה לחינוך מיוחד או לא. דברים קטנים?! אלו הדברים הגדולים בחיים, אלו ההחלטות החורצות גורלות של ילדים ולכן אנחנו זהירים כל כך. ואתם, אלו שהאמנתי בכם, אינכם חושבים שנייה לפני שמקבלים החלטות ?
המחאה של הלהט"בים היא קצה הקרחון של חוסר האמון, של חוסר האמונה בכם, וגרוע מכך של הפחד מפני העתיד האורב לנו בפתח.
אני שם כאן דגל אדום ! אל לנו לאבד תקווה התקווה לעתיד שלנו ושל ילדנו אני מאמין שזה אפשרי, שאתם יכולים עדיין להחזיר את התקווה לחיינו.
|