בס"ד

 

 

תורת האבולוציה ותורת משה - הילכו שניהם יחדיו? זו שאלה מהעבר.
פעם, המדע הווה איום על המסורת היהודית.

היה צורך להשחיז את החשיבה כדי לענות לצעירים שנשבו בקסם ה"נאורות". משהוכרע הקרב, ונמצאה הדרך לשילוב, הונחו החרבות ונוצרו חיבורים מרתקים. בעת הזאת עלה אתגר חדש שמעמיד את עולם החינוך שלנו בפני אתגר לא פשוט. לעיתים אנו המבוגרים והמחנכים  מרגישים אפילו תחושה מסוימת של חוסר אונים.

קיום התורה והמצוות אינו עוד שאלה של אמת ושקר. קיום תורה ומצוות הוא נושא אישי וקיומי.

מחנך  ששואל את  תלמידו שאינו רוצה להתפלל, מדוע  אינך מתפלל? יקבל בדור שלנו תשובה לאקונית: 

"הרב אני פשוט לא מתחבר לתפילה". או "אני לא מרגיש שהתפילה מדברת אלי".

 

כיצד מתמודדים עם טענות רגשיות כאלו?
מה לעשות? תלמידך או בנך לא מתחבר ואתה דווקא כן מתחבר לתפילה. האמונה וקיום המצוות מוכנסים לטענת הבנים לסוג של מבחן טעמים. בדיוק כמו שבודקים גבינות. במילים פשוטות, אומר לך  הנער: אני מוכן "לאכול" את התורה ולקיים את מצוותיה בתנאי שהיא טעימה לי, ומדברת אלי.

הקרקע נשמטת מתחת לרגלי המחנך שעומד נבוך. התלמיד מבקש להיות מחובר ואנחנו המבוגרים יכולים רק להסביר, להוכיח ולהראות. אולם להתחבר? זהו נושא אינטימי, כל כך אינדיבידואלי.

 

מה עושים?

אפשרות 1: לנסות לשנות את הטרמינולוגיה. ידידי הצעיר, יאמר המחנך, עליך לשנות את מושג ההתחברות שלך, ולהחליפו במושג של מחויבות. בירור אחד בלבד, עליך לעשות: אתה מאמין או לא מאמין? אם אתה מאמין אתה מחויב בכל המכלול. כל זאת כמובן מתוך הנחה כי את האמונה ניתן להוכיח.
ספק רב, אם גישה זו אכן  תשכנע. ספק רב אם ניתן לשנות את השקפת העולם הבוחנת את הכל דרך המשקפיים של "מתאים לי".

 

אפשרות 2: בעולם בו דורש הנער התחברות, יש צורך ליצור רגעי שיא – לא שגרתיים, שמבטיחים התחברות. מסע סליחות קסום באמצע הלילה מלא בעוצמה כפי שאנו נוהגים לעשות, לא יכול להשאיר את הנער אדיש. גם טיש מרומם משאיר רושם חזק. באירועים אילו יתחבר הנער ומשם הוא ישאב כוחות גם לחיי השגרה. לשם כך, יש צורך ביצירת תשתית של רגעי שיא מרוממים ומחברים. ה"טרנד"  של ראש השנה באומן יש בו כמיהה להתחברות ולשיאים רוחניים. ויינשטוק מחבר הספר  "אומן" מביא ראיון עם בחור צעיר שהיה שם. הדברים מדברים בעד עצמם
"הייתה איזושהי תפילה בציון וזה היה אחד האירועים המכוננים. מפגש עם כזו חיוניות ושמחה שאף פעם לא ראיתי! שבאמת נתנה מבחינתי איזה מזור לחסך לא מודע, לתפילה כזאת, מלאה בשמחה! בהתלהבות! בקרבה לקב"ה! [...] החידוש היה קרבה לקב"ה. חיוניות, אני חי! אני עכשיו מדבר עם השם! אני שמח בתפילה שלי! וזה דברים שלא ממש חוויתי קודם משום בחינה. ואני ממש הבוגר הקלאסי של הציונות הדתית הלאומית." (שם, עמ' 174) 

 

אין ספק שחוויות מרגשות מגבירות את החיבור, 

אבל זה לא מספיק, ויש צורך במשהו נוסף,

 

אפשרות 3: אומנם, קשה בעולם של התחברות לדבר על מחויבות. אולם, ניתן לדבר על אחריות ושותפות שנובעות מתוך הערכה וכבוד. גם כאשר הנער טוען כי אינו מתחבר הייתי רוצה שיקיים מצוות ויישאר בפנים, מתוך אחריות לעמו, למשפחתו, למורשתו. אפשר לבקש זאת מהנער, אם יש הערכה וכבוד. האחריות יוצרת מחויבות שעם הזמן יכולה להיהפך גם להתחברות. במושגים של הצבא. אינך חייב להתחבר לאימון ולאהוב אותו. אתה צריך להתחבר לאחריות שיש לך כחייל בצה"ל. האחריות מתוך הערכה למדינה יכולה להביא את החייל
לפעול גם אם אינו מחובר ואוהב את האימון.

כך גם בעולם הרוח: לצד החוויות המחברות, יש ליצור שפה של אחריות הדדית ושותפות לדרך. אחריות קבוצתית, אחריות לאומית למסורת ולמשפחה. אחריות שיכולה לעמוד גם בעתות בהם ההתחברות אינה דומיננטית. לשם כך הצעירים זקוקים למבוגרים משמעותיים שהם יכולים להעריך אותם. מתוך אותו רגש של הערכה ניתן לדרוש שותפות בנשיאה באחריות. בסופו של תהליך, גם אם התהליך לוקח שנים, מתוך האחריות והשותפות מגיעים לקומה נוספת של התחייבות ולבסוף גם התחברות.

 

בישיבה אנו צועדים עם הבנים בכל המישורים, לצד המחויבות אנו מנסים לגייס את הבנים להיות שותפים אתנו, בדרך דיאלוגית קרובה, באידיאל הגדול של עם ישראל ומסורת ישראל. בנוסף אנחנו רוצים להעצים את החוויה הרוחנית. אחת מהחוויות זהו מסע סליחות, שהשנה יהיה בעקבות דמות החמד: הרב נריה.
 

 

 

ישיבת בני עקיבא לפיד "תורת נחום" מודיעין