בספר חסידים מובא, שרבינו האי גאון היה רגיל לעלות מבבל לירושלים בחג הסוכות, והיה מקיף את הר הזיתים ביום הושענא רבה שבע פעמים.
בחידושי הר"ן (תענית, בדפי הרי"ף, ב, א) כתב, שגם אחרי החורבן היו נוהגים להתאסף ולעלות לרגל לירושלים, ולכן דוחים את שאלת טל ומטר עד ז' מרחשון, כדי שיגיע אחרון עולי הרגל לנהר פרת. הר"ן גם מציין, שבדורו היו עולים לרגל.
אף התשב"ץ (ח"ג סי' רא) מציין מנהג זה בפרט לגבי חג השבועות, ואגב כך הוא מספר דבר מופלא: "ויש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות ויש בזה רמז במדרש קינות ובמדרש שיר השירים... ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום, כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה, ומתמלאת פה על פה, בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש - כולם הם נכנסים שם ויושבים רווחים, כי עדיין היא בקדושתה, וזה סימן גאולה שלישית".
וכך כותב מרן הראי"ה קוק:"ורבים עולים לרגלים גם עכשיו, ומתפללים מוספים אצל כותל המערבי שייבנה בב"א, בקדושה והתעוררות נפלאה" (הראי"ה קוק זצ"ל, 'אגרות' א עמ' לה).
מכל המקורות הללו ניתן להסיק, שגם בזמן הזה יש מצוה לעלות לרגל לירושלים, וכך נהגו בתקופת המשנה הגאונים והראשונים. אמנם משמע מדברי הפוסקים, שבזמן הזה, שאין אנו מקריבים קרבנות, מצות העלייה לרגל היא מדרבנן (ראה עוד יחל ישראל סי' כט; יחוו"ד א כה).
ניתן ללמוד מכאן רעיון עמוק ויסודי בחינוך, והוא ההתחברות לקודש, השאיפה וההשתוקקות אליו לא רק במחשבה אלא גם במעשה. חז"ל מלמדים אותנו שיש עניין גדול לעשות זכר למקדש ולמצוותיו. לכן, למשל, נקבעה נטילת לולב כל שבעת ימי חג הסוכות, שמן התורה נוהגת רק במקדש. כך גם, לפי הגמרא (מנחות סו ע"א) ספירת העומר בימינו איננה אלא "זכר למקדש", להזכיר את הספירה כאשר קרבן העומר מוקרב. אומרת על כך הגמרא (סוכה מא ע"א): "מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ירמיהו ל, יז): "צִיּוֹן הִיא, דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ', דורש אין לה - מכלל דבעיא דרישה".
הזכר הזה שעושים למקדש, למצוות המקדש, ובעצם כל ההתחברות והשאיפה לקודש מחנכת אותנו להתרוממות גדולה, להרים מבט ולהתבונן על העולם מתוך הקודש. אדם שמחובר ושואף למעלה, יגיע לשם.
יתרה מזאת, מה ראוי יותר מאשר להגיע למקום המקדש בימי החג. ברגלים אנחנו מצווים לעלות ולהיראות לפני ה', ואם איננו עושים זאת בפועל ממש, בהבאת קרבן במקדש, מן הראוי שלפחות נראה השתוקקות להיות "
לפני ה", ביטוי שמתייחס פעמים רבות לירושלים המקודשת.
ביטוי לשני הנימוקים הללו במקורות שהזכרנו לעיל. וכנראה זהו הסיבה למנהג שהמשיך, לעלות לירושלים ברגלים אחרי החורבן.
לסיכום, נראה להביא את דבריו של הרב מנשה (הקטן) קליין, בשו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' תפב) שהגדיר את חשיבות העניין: "והנה בכותל מערבי השכינה נשארה, אם כן העולה לרגל לקבל פני השכינה, אפילו נימא דבזמן הזה ליכא חיוב לעלות אבל מכל מקום העולה ומקבל פני השכינה יש לו מצוה דאורייתא של קבלת פני השכינה. ואולי כעת המצווה יותר גדולה, כמ"ש 'ציון היא דורש אין לה - מכלל דבעי דורש', ואם בא הדורש משמח כביכול השכינה ומקיים מצוות עשה גדולה".
[אמנם יש להעיר, שכפי הנראה מאמר חז"ל על הכותל המערבי שלא זזה השכינה ממנו מכוון לכותל המערבי של ההיכל, ולא לכותל המערבי של הר הבית המוכר לנו (עיין מדרש תנחומא שמות סי' י)].
הרצון להתקרב למקום השכינה, לקודש, במחשבה, בדיבור ובמעשה, הוא קיום מסוים לקבלת פני השכינה ברגל, זה נכון ברגל וזה נכון בכל עבודתנו החינוכית, לחבר את התלמידים לקודש, להתרומם יחד, ולכוון את דרכם להיות אנשי תורה.
בברכת חג שמח,
הרב דוד טברסקי
ראש הישיבה
|