תלמידים, אפילו בבית הספר היסודי צריכים ללמוד דברים שיוכלו להציל בעתיד את כדור הארץ, תוך שימוש במשאבי החלל. דברים שאמר בני דיין, לתלמידי כיתה ד’
מאת בני דיין, עובד מו”פ בחברת HP. חובב מדע.
רק לפני חודשיים הוא היה פה “קפץ לביקור”…. באז אולדרין. הוא “באז שנות אור” מהסרט “צעצוע של סיפור” (וויקיפדיה: הוא לא דרש רווחי חסות לשימוש בשמו הפרטי). לבאז גם אין כל בעיה ממרום גילו המופלג לבקר ב-“אזורי סכסוך”. ככה זה אחרי שראית את הכדור-הכחול מהירח. אתה כבר יותר קרוב לאלוהים מאשר לשאר בני האדם. לגיטימי. כאמור, באז הוא הבנאדם השני מסך כולל של 12 בני אדם- שדרכו על הירח. והמסר שלו בפשטות: תזיזו את התחת שלכם למאדים!
באחד מימי שישי בבוקר היה לי הכבוד להרצות לילדי ד2 על אסטרונומיה. עדיף …מאשר קפה בטלנות. מול ילדים בכיתה ד’ אי אפשר לומר “תזיזו את התחת שלכם למאדים!”, עדיין, צריך לשמור על הלשון. אז ערכתי את המסר של באז בהתאם: “תזיזו את התחת. נקודה”.
לא דחוף שילדים יזכרו שמות של כוכבים, גלקסיות, או שהכבידה בירח קטנה פי 6 ושהיקום מתפשט ועוד מאיץ ת’קצב. ידע זה יפה אבל לא הכי חשוב. המסר: תלמדו. ותשתמשו במה שאתם לומדים. תלמדו כמה שיותר כי בפשטות- צריך ת’ידע הזה.
נשמע מוגזם ילדים יקרים? – הלוואי.
כדור הארץ צפוף. כבר חסר בו מים. ואוטוטו גם אויר נקי. ומזון. אוהו כמה מזון חסר. טוב לא בישראל. וכל הזמן מלחמה. כן בישראל. וזה צפוי להחמיר. אפילו פה מעבר לחלון של הכיתה שני נהגים רבים עכשיו על חנייה…והתורים לכל עניין ודבר מתארכים. וההורים שלכם מאמינים שיותר חוגים בסה”כ מגדילים את הסיכוי שלכם להשיג בתור, כלומר קצת כמו לדחוף יותר טוב, בני אדם אחרים. אז תביטו למעלה- פנוי שם. השמים – וזו לא קלישאה- מחכים.
המסר פשוט: לומדים אסטרונומיה ובכלל, לא כי זה מגניב או מעשיר, אלא ממש מאותה סיבה שאבותינו למדו אסטרונומיה-רפואה-בוטניקה-ניווט-שפות: פשוט צריך את זה.
אז גם אנחנו צריכים ילדים-נכדים-נינים שעסוקים בלכוון לכוכבים. שיתחילו לדמיין משלחות על גבי משלחות ממריאות מעלה כבר בימי חייהם. מה רע לבנות ערי לויין (אמיתיות…בשמיים, לא בגוש דן) שחגות סביב כדור הארץ מייצרות שם קצת חקלאות נטולת כבידה, ונטולה לגמרי מכל חומרי הדברה? מה הבעיה להעביר למעלה את כל אמצעי הייצור שעל פני האדמה?
בקיצור, באז אומר, צריך שתזיזו את התחת ילדים חמודים. צריך הרבה מהנדסות ומהנדסים עם אופקים רחבים רחבים “עד ומעבר לאינסוף ולכוכבים”!
זה באז שנות אור אומר- לו אשכרה היה מאיפה “לחזור עם תובנות”, הוא זה שהסתובב בין כוכבים, אני כולה דיברתי שעה מול ילדים.
3 תגובות
יניב,
תגובה אלגנטית למאמר מיותר ואפילו לא ראוי.
קרל סייגן – “אין שאלות טפשיות”
רק מעטים – ביניהם ילדים – טורחים
להקדיש זמן לתהייה מדוע הטבע הוא כפי
שהוא, ולשאלות כמו: איך נראה חור
שחור? מהי חתיכת החומר הקטנה ביותר?
או: מניין בא הקוסמוס? האם היה קיים
תמיד? האם עתיד הזמן לזרום לאחור אי-
פעם? האם יש גבולות סופיים ליכולתו
של האדם לדעת דברים?
2. מפעם לפעם אני זוכה להזדמנות הברוכה
ללמד בגן ילדים או בכיתה א’. רבים
מהילדים שם הם מדענים מבטן ומלידה –
אם כי שאלותיהם נובעות לפעמים יותר
מפליאה מאשר מספקנות. הם סקרנים. יש
. שאלות 1 בהם רעננות אינטלקטואלית
ונוקבות מבעבעות מתוכם. 2 פרובוקטיביות
הם מגלים התלהבות אדירה. הם שואלים
שאלות על תשובותיי לשאלותיהם. הם לא
שמעו מעולם על קיומה של “שאלה
טיפשית”.
3. כשאני משוחח עם מסיימי תיכון, אני רואה
תמונה שונה לגמרי. יש בהם מעט פליאה
ומעט ספקנות; הם משננים עובדות, שינון
שאין בו חדוות גילוי; הם חוששים לשאול
“שאלות טפשיות” ומוכנים לקבל תשובות
לא מספקות; הם אינם מציגים שאלות
משלימות.
כל הזמן מתרוצצים בכיתה מבטיהם
המלוכסנים המבקשים לעמוד על תגובות
החברים. המעטים מביניהם שעדיין
מתעניינים, זוכים לכינויי גנאי כמו “חנון”
או “נח-נח”.
4. משהו קרה בין כיתה א’ לי”ב. האם זה בגלל
הלחץ החברתי שלא להצטיין במאומה
(מלבד בספורט)? האם זה בשל ההתרשמות
שהתגמול על עיסוק במדע ובמתימטיקה
(ובלימוד לשמו) הוא נמוך? ואולי זה קורה
בגלל רמת הציפיות הנמוכה כל-כך מן
התלמידים?
5. אני מוצא שהמבוגרים נרתעים כשילדים
קטנים מציגים להם שאלות מדעיות. למה
הירח עגול? למה העשב ירוק? מה זה
חלום? לאיזה עומק אפשר לחפור בור?
מתי היומולדת של העולם? בשביל מה יש
לנו אצבעות ברגליים? יותר מדי מורים
והורים משיבים ברוגז או בלעג, או עוברים
מיד למשהו אחר: “מה רצית, שהירח יהיה
מרובע?” עד מהרה לומדים הילדים להבין
כי שאלות מסוג זה מרגיזות משום-מה את
המבוגרים. עוד כמה חוויות כאלה והילד
אבוד למדע.
6. יש שאלות תמימות, שאלות טרחניות,
שאלות שאינן מנוסחות כהלכה, שאלות
שהוצגו ללא ביקורת עצמית מספקת. אין
שאלות טיפשיות, בפירוש לא.
7. לא אוכל להבין לעולם, מדוע צריכים
אנשים מבוגרים להעמיד פנים שהם יודעי
-כול. מה רע בהודאה שאיננו יודעים
משהו? אפשר לפתוח אנציקלופדיה. אפשר
לקחת את הילד לספרייה. ואפשר גם לומר
לו: “אין לי מושג למה. אולי אף אחד לא
יודע. אולי, כשתגדל, תהיה הראשון שיגלה
את התשובה”.
8. ילדים פקחים וסקרנים הם נכס לאומי
ומשאב עולמי. יש לדאוג להם, לטפח
אותם, לעודד אותם וגם – חשוב לא פחות
– להעניק להם את הכלים החיוניים
לחשיבה.
9. שישים ושלושה אחוז מהמבוגרים באמריקה
אינם יודעים שהדינוזאור האחרון מת לפני
שהופיע האדם הראשון; 75 אחוזים אינם
יודעים שאנטיביוטיקה קוטלת חיידקים,
אבל לא נגיפים; 57 אחוזים אינם יודעים
שהאלקטרון קטן מהאטום; כמחצית
מהמבוגרים באמריקה אינם יודעים שכדור
הארץ מקיף את השמש, ושנדרשת לו שנה
להשלמת כל הקפה;
אלה הן לא יותר מאשר שאלות טיפוסיות
של “התמצאות במדע”. כל מה שהן מודדות
הוא שינון של היגדים מוסמכים. השאלות
שהיו צריכות להישאל הן: מניין לנו
שהאנטיביוטיקה מבחינה בין חיידקים
ונגיפים? מניין לנו שהאלקטרון קטן
מהאטום, או שהשמש היא כוכב שכדור
הארץ מקיף במשך שנה? שאלות אלה, לו
היו נשאלות, היו מספקות תמונה הרבה
יותר אמיתית להתמצאותו של הציבור
במדע, ותוצאותיהן היו ללא כל ספק הרבה
יותר מדכדכות.
10. הילדים זקוקים לניסיון ישיר בשיטת
הניסוי ולא לקריאה גרידא על המדע,
מתוך ספרים. אפשר, למשל, לספר לנו
שהחמצן חיוני לחייהם של הרבה יצורים
(לא כולם), אבל נתחיל להבין מה פירוש
הדבר רק כאשר נבדוק את הטענה הזאת
בכלי שהתרוקן מחמצן. מה עושה החמצן
למעננו? מדוע אנו מתים בלעדיו? מניין
בא החמצן שבאוויר? עד כמה מובטחת
לנו אספקתו?
11. כמעט כל מדען זכה לחוות תדהמה מהולה
ביראה, ברגע של תגלית או של הבנה
פתאומית. המדע – המדע הטהור, המדע
שאינו מיועד לשום יישום מעשי, אלא
הוא תכלית עצמו – הוא עניין רגשי מאין
כמוהו לעוסקים בו וכן לאלה שאינם
מדענים, אלה הטובלים בו אצבע מדי
פעם בפעם, כדי לברר מה נתגלה
לאחרונה.
עדיין אנו רחוקים מהאופציה של התישבות בכוכב אחר. לכן בינתיים צריך ללמוד לשמור על הכוכב שלנו.