איך אפשר לצפות ב-10,000 זריחות ושקיעות בשנה אחת?

היום, ד’, 2/3/16 חוזרים לכדור הארץ סקוט קלי ומיכאיל קוריננקו לאחר כמעט שנה בחלל. אליסף קוסמן מסכם את ההשגים של המבצע

איך אפשר לצפות ב-10,000 זריחות ושקיעות בשנה אחת? התשובה פשוטה – לגור שנה אחת על גבי תחנת החלל הבינלאומית. אסטרונאוט שנמצא במשך שנה על התחנה רואה 16 זריחות ו-16 שקיעות ביממה אחת, זאת מפני שהתחנה, שנעה בגובה של כ- 450 ק”מ מעל פני כדור הארץ, משלימה סיבוב אחד סביבו כל 90 דקות. זו בדיוק הייתה המשימה של האסטרונאוט האמריקאי סקוט קלי והקוסמונאוט הרוסי מיכאיל קורניינקו – לשהות שנה בחלל, כדי לבחון את ההשפעות של שהייה ארוכה בחלל על אסטרונאוטים. כעת, השניים מסיימים את משימתם המשותפת, שארכה, ליתר דיוק, 340 יום.

זו לא הפעם הראשונה שאסטרונאוטים שוהים זמן רב כל כך בחלל. הרוסים כבר עברו את ההישג הזה כאשר הקוסמונאוט ואלרי פוליאקוב העביר 438 ימים רצופים על גבי תחנת החלל מיר (שקדמה לתחנת החלל הבינלאומית) בין השנים 1994 ו-1995. אולם, זוהי הפעם הראשונה שבה משימה נועדה מלכתחילה לבחון את ההשפעות של שהייה ארוכה בחלל על אסטרונאוטים.

צעד ארוך לסקוט קלי, צעד חשוב בדרך למאדים

הרוסים אולי לא מייחסים חשיבות רבה מאד למשימה זו, אבל נאס”א בהחלט כן. היא מציגה אותה כצעד אחד נוסף לקראת הנחתת אדם על מאדים בעוד כ-20 שנה, בשנות ה-30 המאוחרות. הסוכנות האמריקאית קוראת לזה “המסע אל מאדים” (Journey to Mars), שדורש להשלים צעדים קטנים רבים לפני שאפשר יהיה לבצע את הצעד הגדול שבו ינחת אדם על מאדים.

המשימה הנוכחית תתרום ל”מסע” הזה בכך שתספק מידע רב על ההשפעות הבריאותיות והפסיכולוגיות של שהייה ארוכה בחלל, שתהייה חלק בלתי נפרד ממשימה מאוישת למאדים. משימה כזו עשויה לארוך שלוש שנים שלמות, בשל המרחק הרב של מאדים מכדור הארץ.

שהייה ארוכה בחלל כרוכה במספר רב של גורמים העשויים לפגוע בבריאות האסטרונאוטים או בתפקודם. חוסר המשקל שהם חווים גורם לשינויים בגופם, כגון שינוי בתנועת הנוזלים בגוף שעשוי לגרום לבעיות בראייה, ופגיעה בעצמות שמדלדלות מכיוון שאינן חוות יותר עומס, באופן שמזכיר אוסטאופורוזיס. בחלל, מעל האטמוספירה שמגינה עליהם, האסטרונאוטים חשופים לכמויות קרינה גדולות. האסטרונאוטים בתחנת החלל עדיין מוגנים מהקרינה הקוסמית הרבה בזכות השדה המגנטי של כדור הארץ, אבל אסטרונאוטים שישוגרו למאדים יחוו כמויות קרינה גדולות אף יותר.

מבחינה פסיכולוגית, הבידוד והסביבה המכנית העוינת שבה האסטרונאוטים נמצאים יכולים להשפיע על ההתנהלות והתפקוד שלהם הן כבודדים והן כצוות. האסטרונאוטים יצטרכו גם ללמוד לתפקד באופן עצמאי במצבי חרום, מכיוון שבמרחק שבו נמצא מאדים, התקשורת בינם ובין מרכז הבקרה בכדור הארץ לא תוכל להתבצע בזמן אמת – לאותות שישלחו מצד אחד יקח כ-12 דקות, בממוצע, להגיע לצד השני.

כדי להתמודד עם אתגרים אלו, על החוקרים להבין טוב יותר כיצד החלל משפיע על האסטרונאוטים. אחת השיטות שיאפשרו זאת היא “מחקר התאומים”, שישווה בין סקוט קלי והתאום הזהה שלו מארק קלי, ששירת גם הוא בעבר כאסטרונאוט, והפעם נשאר על כדור הארץ כדי לשמש “קבוצת ביקורת” לאחיו.
בנוסף, לפני תחילת המשימה, במהלכה ואחריה, קלי וקורניינקו עברו ויעברו בדיקות רפואיות שונות ונתנו דגימות דם, שתן ורוק, זאת כדי לבחון באופן דקדקני את מצבם הבריאותי לצורך מחקר עתידי. מחקרים אחרים יבחנו גם את ההשפעות הפסיכולוגיות של החלל עליהם. בין היתר החוקרים “יציצו” ביומן אישי שכותבים האסטרונאוטים כדי להבין את הבעיות שהם חווים, ושייתכן כי לא עלו בכלל בדעת מי שלא חווה את החלל בעצמו.

להציל את הפרחים של התחנה

אחת המשימות המעניינות שהוטלו על קלי במהלך השנה שלו בחלל הייתה לדאוג ולטפח את הצמחים שגדלים במערכת ניסוי “וֶגִ’י” ששוגרה לתחנה בשנת 2014. קלי ושותפיו לתחנה אכלו במהלך אוגוסט אשתקד, בפעם הראשונה, חסה שגודלה במערכת זו. הצמחים גדלים בה בתוך כריות שבהן הוכנס מצע גידול מיוחד, ומעליהן מותקנים פנסי לד שמחקים את פעולת קרני השמש.

טכנולוגיה של גידול צמחים בחלל חשובה גם היא למשימה למאדים, מכיוון שצמחים יכולים לסלק פחמן דו-חמצני מהאוויר שהאסטרונאוטים נושמים, לספק להם מעט מזון טרי במקום מזון מיובש בתוך שקיות וואקום, וגם לשמש כתחביב שיקל עליהם במקצת את המסע הארוך.

לאור ההצלחה של גידול החסה, החליטו החוקרים לעבור לשלב מתקדם יותר של הניסוי, שבו גידלו במערכת הניסוי צמחי זיניה, סוג של חמנית, וזאת כדי לבחון לראשונה צמיחה של פרחים בתחנה, לקראת שלבים מתקדמים יותר של גידול פירות וירקות, כגון עגבניות.

אבל כאשר צמחי הזיניה החלו לנבול, סקוט קלי לקח פיקוד על הניסוי והציל אותם. עד אז הוא פעל לפי הוראות החוקרים שישבו בקרקע: הוא גזז את החלקים המתים בצמחים והגביר את עוצמת המאוורר של המערכת כדי להנמיך את הלחות בסביבת הצמחים. אולם, כאשר הוא ביקש להשקות אותם כי חשב שהם זקוקים למים, החוקרים בקרקע אמרו לו שמועד ההשקייה עדיין לא הגיע. קלי התעקש וטען שכמי שמטפל בצמחים ורואה אותם במו עיניו, הוא צריך לקבל את ההחלטה. חוקרי הניסוי החליטו לקבל את גישתו, והסתפקו רק בהדרכה על אופן הטיפול בצמחים. נראה שהשיטה עבדה טוב מאד, כי זמן קצר אחר כך הצמחים ששרדו החלו לפרוח. קלי קטף אותם ב-14 בפברואר לכבוד חג האהבה.

העבודה קשה, אבל אפשר גם להשתעשע

קלי משתעשע עם אספקה טרייה של פירות שהגיעה על גבי חללית המטען היפנית קונוטורי ב-2015. מקור: נאס”א.
במהלך שהותו הארוכה בחלל, קלי השתתף בביצוע 400 ניסויים שונים על גבי התחנה, וביצע שלוש הליכות חלל במסגרת התחזוקה השוטפת של התחנה, זאת בנוסף לאימונים הרבים שהאסטרונאוטים בתחנה נדרשים לבצע כל יום כדי לשמור על צפיפות העצמות שלהם, שמדלדלות ונחלשות בתנאי חוסר המשקל בחלל.

קלי הראה שאפשר גם להשתעשע במשימה הארוכה הזאת. הוא ניצל את המטען האישי המועט שמותר לו להביא לתחנה (בהתחשב בכך ששיגור של ק”ג אחד לחלל עולה בערך עשרת אלפים דולר), כדי להעלות אליה תחפושת ולצלם את הסרטון הבא:

הוא גם הרבה לפעול ברשתות החברתיות. בחשבון הטוויטר שלו הוא העלה מדי יום תמונות מרהיבות של כדור הארץ והספיק לצבור מעל 900 אלף עוקבים.

עם סיום המשימה ב-1 במרץ (2 במרץ שש בבוקר שעון ישראל), יידחסו קלי, יחד עם שותפיו הרוסים מיכאיל קורניינקו וסרגיי וולקוב, ידחס לתוך חללית הסויוז שעוגנת בתחנה. החללית תתנתק מהתחנה ואחרי החדירה לאטמוספירה תנחת בקזחסטאן. לאחר שיעזבו את התחנה יוותרו בה שלושה אסטרונאוטים, וכשבועיים אחר כך יצטרפו אליהם שלושה נוספים שישוגרו גם הם באמצעות חללית סויוז.

אבל מבחינת קלי המשימה עדיין לא תגמר. למעשה, מיד אחרי הנחיתה הוא כבר יצטרך לבצע אימונים מסוגים שונים, זאת במטרה לבדוק את יכולתם של אסטרונאוטים לתפקד אחרי שהייה ארוכה בחלל, דבר שיהיה חיוני במשימה מאוישת למאדים או בחזרה לכדור הארץ על ידי החללית “אוריון”, חללית שנאס”א מפתחת בימים אלו. היא תנחת על הים ולא היבשה כמו הסויוז, ולכן האסטרונאוטים ידרשו לצאת מהחללית בכוחות עצמם אחרי ה”ספלאש דאון” ולהמתין לכוחות החילוץ הימיים, כמו שעשו האסטרונאוטים של תוכנית אפולו לפני כחמישים שנה.

עוד בנושא באתר הידען

לידיעה על השיגור של השניים לתחנת החלל לפני שנה

אחרי כמעט שנה בחלל, סקוט קלי בדרך חזרה הביתה: “הייתי יכול להמשיך עוד 100 שנה”