שנת 2015 היתה רוויית כשלונות בשיגורי אספקה לתחנת החלל. היצרנים מפיקים לקחים
מכשלונות להצלחות: השנה של נאס”א וחברות החלל המסחריות
זו הייתה שנה עתירת כשלונות. זה התחיל עוד באוקטובר 2014 עם ההתרסקות של החללית ספייסשיפ 2, שמפותחת על ידי חברת וירג’ין גלקטיק לטיסות תת-מסלוליות של תיירות חלל, ובעקבות התאונה מת אחד מטייסי הניסוי. דוח החקירה קבע שסיבת התאונה הייתה טעות אנוש של טייס המשנה, אך הוא הטיח ביקורת על החברה שבנתה את החללית, על שלא התייחסה לגורם הטעות האנושי בפיתוח שלה. מספר ימים קודם לכן נכשל השיגור של המשגר אנטרס של חברת אורביטל איי.טי.קיי ועל גביו חללית המטען סיגנוס, שנועדה להביא אספקה לתחנת החלל הבינלאומית. במאי 2015 חללית המטען הרוסית פרוגרס נכשלה מלהגיע לתחנת החלל הבינלאומית, וביוני נכשל שיגור פאלקון 9 של חברת ספייס איקס שגם נשא חללית מטען לתחנה, את החללית דרגון.
כשלונות הן חלק מכל פיתוח
לא צריך להתפלא מכשלונות אלו. תחום החלל בכלל והשיגור בפרט הם עדיין תחומים עם רמת סיכון גבוהה, למרות עשורים שלמים של ידע מצטבר. ואכן, הכישלונות הללו לא עצרו אף אחד מלבחון ולתקן את הכשלים, ואז להמשיך ולצעוד קדימה. חברת וירג’ין גלקטיק כבר החלה בבניית דגם חדש של ספייסשיפ 2 ואורביטל איי.טי.קיי הודיעה כי תחליף את סוג המנוע של משגר האנטרס, שהיה אחראי לכישלון. כדי לעמוד בהתחייבויותיה לנאס”א לשלוח אספקה לתחנת החלל הבינאומית, חללית סיגנוס שוגרה באמצעות משגר חלופי בדצמבר השנה. גם ספייס איקס חזרה לפעילות בדצמבר עם שיגור פאלקון 9 בדגם משופר.
משגר של חברת SpaceX ועליו חללית אספקה לתחנת החלל התפוצץ באוויר; מנהל נאס”א: נסייע בחקירה
הכשל הקטסטרופלי של משגר האנטרס
התקדמויות בפרוייקט אוריון
והייתה גם התקדמות רבה השנה. נאס”א המשיכה לפתח את החללית הרב-תכליתית אוריון שתשמש אותה לטיסות מאוישות בחלל העמוק – ובעתיד היותר רחוק, כך לפחות אומרת ומקווה נאס”א, גם למאדים. המשגר של החללית, בעל השם הבנאלי משהו “Space Launch System” (SLS) ממשיך בפיתוח די מואץ לקראת טיסתו הראשונה (הלא-מאוישת) בסוף 2018, והשנה נערכו סדרת ניסויים במנועים הרקטיים שלו והושלמה בחינה הנדסית כוללת של המשגר, אבן דרך משמעותית בדרך לבניית המשגר שלפי נאס”א יהיה החזק ביותר אי פעם (אך רק בדגם משופר שלא מפותח כעת). כדי להוזיל את עלויות הפיתוח, המשגר עושה שימוש בטכנולוגיה קיימת ממעבורות החלל, כגון המנועים הראשיים שלהן (שלנאס”א נשארו 16 מנועים כאלו מתקופת מעבורות החלל).
משימת הטיית אסטרואיד
במסגרת הכנותיה לביצוע משימות מאוישות בחלל העמוק – נאס”א “מחפשת” יעדים עתידיים למשימות אלו. אחת מהם היא “משימת הטיית אסטרואיד” (Asteroid Redirect Mission). השנה בחרה נאס”א עיצוב סופי לפרופיל המשימה – חללית בעלת מנוע יונים מתקדם וחזק ביותר תגיע לאסטרואיד קרוב-ארץ, תנחת עליו ותיקח ממנו סלע בעל מסה של כמה טונות, אותו תעביר למסלול סביב הירח (ולפני כן תבצע גם הדגמה של טכניקה להטיית מסלול האסטרואיד, שתוכל לשמש במקרה של אסטרואיד שעלול להתנגש בכדור הארץ). לפי לוח הזמנים של הצעת המשימה, ב-2025 יגיעו אסטרונאוטים אל הסלע במסלול סביב הירח, שם יחקרו אותו ויחזירו ממנו דגימות לכדור הארץ (ראו סרטון הדמייה של המשימה). ראוי לציין כי המשימה לא זכתה עדיין לאישור סופי מהקונגרס, שלא הציג התלהבות יתרה מהמשימה.
חלליות מאויישות פרטיות
החללית אוריון עתידה להפוך למבצעית רק בתחילת שנות ה-20, כך שעד אז ארה”ב תהייה תלויה ברוסיה כדי לשגר אסטרונאוטים לתחנת החלל הבינלאומית, ועם המתיחות המעצמתית שהחלה בעקבות המשבר האוקראיני וממשיך כעת בסוריה – סביר להניח שארה”ב לא מרוצה כל כך ממצב זה. כדי להפסיק את תלותה ברוסיה, נאס”א ממשיכה בתוכנית שלה לסייע לחברות מסחריות לפתח חלליות מאוישות. ספייס איקס מפתחת דגם מאויש של החללית דרגון, והשנה חשפה את עיצובו הפנימי וביצעה טיסת ניסוי של מערכת המילוט, שמיועדת להציל את חיי האסטרונאוטים במקרה של תקלה בזמן השיגור. חברת בואינג מפתחת גם היא חללית מאוישת, שהשנה קיבלה שם רשמי – סטארליינר CST-100. לפי לוח הזמנים הנוכחי, שיגורים מאוישים ראשונים של חלליות אלו יחלו ב-2017, אך רק לאחרונה נאס”א חתמה על חוזה בסך של כ-500 מיליון דולר עם סוכנות החלל הרוסית, לשליחת אסטרונאוטים על גבי חלליות סויוז עד לשנת 2019, והזהירה את הקונגרס שתקצוב מצומצם יגרום לדחייה בלוח הזמנים של פיתוח החלליות הללו.
ניסוי מערכת המילוט של הדגם המאויש של חללית דרגון, מאי 2015. מקור: SpaceX.
אולי אחד ההישגים המרשימים ביותר של השנה הזו היה ההצלחה להנחית בחזרה משגר חלל. זוהי התקדמות דרמטית בדרך לפיתוח משגרי חלל רב-שימושיים אמיתיים, שלא יהרסו אחרי כל שיגור, דבר שיפחית מאד את עלויות השיגור ויהפוך את החלל לנגיש יותר. הראשונה שהצליחה לעשות זאת הייתה חברת בלו אוריג’ין, שמפתחת את החללית התת-מסלולית “ניו שפרד“. חללית זו מיועדת לתיירות חלל ומגיעה רק לתחילת “הגבול” הרשמי של החלל, בגובה של 100 ק”מ, שם יחוו תיירי החלל דקות בודדות של חוסר משקל, לפני שהחללית תיפול חזרה ארצה. זמן קצר לאחר מכן, הייתה זו חברת ספייס איקס שעלתה לכותרות, עם הצלחה שהייתה אולי חשובה הרבה יותר. ספייס איקס הצליחה להחזיר ארצה את השלב הראשון של פאלקון 9, שמשגר חלליות ולוויינים למסלול אורביטלי סביב כדור הארץ, בגובה רב יותר מאשר “ניו שפרד”, דבר המשפיע על המהירות, המיקום והעיצוב של המשגר ומקשה מאד על החזרת השלב הראשון. כעת נותר לחברות הללו להראות שאכן אפשר להשתמש בטילים הללו שנית, ובדרך גם להוכיח שתחום החלל לא שייך רק לסוכנויות חלל ממשלתיות של מעצמות.
סרטון: החזרת המשגר של “ניו שפרד” ארצה בנחיתה אנכית. מקור: בלו אוריג’ין.
בתחום המשפטי, הקונגרס האמריקאי חוקק השנה את “חוק החלל המסחרי” (Commercial Space Launch Competitiveness Act) שמאריך את “תקופת הלמידה” של חברות חלל מסחריות, במהלכה מוענקות להן הקלות בהגבלות בטיחות, כדי שיוכלו להמשיך לפתח את רכביהן בחופשיות יחסית. בנוסף, החוק מסדיר פעילות עתידית אפשרית של כריית משאבים בחלל מאסטרואידים או כל גוף שמים אחר (וכבר יש חברות כמו Planetary Resources שמתכננות זאת), ומאריך את המחוייבות האמריקאית לתחנת החלל הבינלאומית עד שנת 2024.
תגובה אחת
הדבר שהכי עצבן אותי בכתבה הוא “חוק החלל המסחרי”. הם כבר מחוקקים חוקים שיסדירו כריה עתידית באסטרואידים ואצלנו נזכרו לחוקק חוק שמסדיר את נושא הגז רק אחרי שבעלי הרישיון מצאו כמויות מסחריות והכניסו את כל המשק לסחרור.