השבוע הוכרז רשמית שהאביב כבר כאן, וכך או אחרת רבים מאיתנו עסוקים בחג הפסח שבפתח: מי בארגון וניקוי הבית, מי במציאת סידור לילדים שיוצאים לפגרה, ומי בקבלת החלטות בנוגע לארוחת החג, בחירת מתנות, תכנון החופשה וכ"ו.

מבין שפע המשמעויות של חג הפסח אני מתחברת לזו הרוחנית, לפיה יציאת מצרים מסמלת את שחרור בני ישראל לא רק מהשעבוד הפיזי למצרים אלא גם מהשעבוד הרגשי והרוחני לתרבות המצרית. השחרור הזה מאתגר את הפרט ואת העם כולו להיות בני חורין: אותנטיים, נאמנים לערכים, לטבע ולמצפון שלהם. 

בכולנו מפעם הרצון להיות בני חורין, אותנטיים ונאמנים לעצמנו, ומנגד, לכולנו ישנו צורך בשייכות, בקבלה והכרה בלא תנאי.
הדיאלוג בין הרצון להיות נאמנים לעצמנו לבין הצורך בשייכות וקבלה יוצר לעיתים מתח המשפיע על יחסינו התוך אישיים והבין אישיים: 

אנחנו שואפים לבטא את הערכים והכישורים שלנו, לממש את ההעדפות והרצונות האישיים שלנו, להרפות, פחות להתאים את עצמנו לדרישות או לציפיות של החברה ויותר להקשיב לעצמי האמיתי שלנו.
ובכל זאת, מעת לעת, כולנו מרצים וקצת מצרים את צעדינו.
אנחנו שמים גבול וכובלים את עצמנו, מושפעים מ"מה יגידו" ומ"מה יחשבו" עלינו.. 
בתוקף תפקידנו כהורים / מחנכים או מטפלים רבים מאיתנו גם מנחילים את ההגבלות והתפיסות הללו לדורות הבאים.
במידה כזו או אחרת כולנו פוסחים לעיתים על שני הסעיפים,

מתלבטים, מהססים, נזהרים, שוקלים לכאן או לכאן..
עם זאת, רבים יסכימו ודאי להנחה

שרווחה אישית תורמת לחוסן החברתי.