עקרון יסוד עליו מצביע 'המשך חכמה' הוא, שיהודי לא שמח על מפלת האויבים. והוא ממשיך ומסביר כיצד עקרון זה בא לידי ביטוי בחגי הניצחון של ישראל:
"ולכך לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים רק כי הוציא ד' את ב"י ממצרים אבל על מפלת האויבים אין חג ויו"ט לישראל" - אנו חוגגים את יציאת מצרים ולא את המכות ומפלת המצרים.
"ולכך על נס חנוכה אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית וחינוך בית ד' וטהרתו והשגחת אלקים על עמו בית ישראל ..." - הניצחונות הגדולים על הצבא הסלווקי אינם עומדים במרכזו של חנוכה אלא טהרת המקדש והנר הקטן הדולק ומעיד על השגחת ה' על עמו.
"וכן בנס פורים לא עשו יו"ט ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל רק היו"ט הוא בימים אשר נחו מאויביהם וכמו שהיו צריכים למנוחה ... לכן היו עושים כל ימיהם להראות אשר שמחים על ההצלה מן הרוצה להשמידם לא על הנקימה וזה אשר החלו לעשות כו' והבן" (משך חכמה, בא) -
גם בפורים אנחנו חוגגים את שמחתנו על המנוחה וההצלה ולא על הנקמה באויבים. אין בנקמה כל סיבה לשמוח, מוטב שלא היינו נצרכים אליה כלל.
ניתן לחבר לכך גם את יום העצמאות שלנו. שוב בניגוד למקובל באומות העולם, יום זה לא נקבע על הניצחון על אויבנו (מי בכלל זוכר מתי הסתיימה מלחמת העצמאות?) אלא על עצם עצמאותנו, שהתבטאה בהכרזת המדינה בה' באייר. אנו איננו עם השמח וחפץ בנקמנות ונפילת האויבים אלא עם חפץ חיים הרוצה בטוב העולם ותיקונו.
בעיניים חסידיות טמון באותו "ונוח בארבע עשר" עניין עמוק נוסף כך כותב האדמו"ר מגור:
"מה שקבעו עיקר היום טוב ביום המנוח ואומרים שעשה נסים בזמן הזה, הגם דלכאורה עיקר היה נצחון המלחמה, אבל תכלית מלחמת עמלק ימ"ש הוא לבטל המנוחה, כמו שכתוב, "אשר קרך בדרך", כמו שכתוב "והיה בהניח וגו' תמחה", נמצא שעיקר רדיפת עמלק שלא לבא אל המנוחה, וזה האות שבאו אל המנוחה הוא עדות על מחיית כוחו של עמלק, ובזאת המנוחה מחו אותו יותר מבמלחמה, ולכן כתוב "ונוח מאויביהם והרוג" וגו', שבמנוחה זו הרגו אותו..." (שפת אמת תרמ"ו)
עמלק מבטא את הספקות המסכסכים בתוכנו, את חוסר השקט הפנימי, את הרע המתפרץ בעולם וגורם לאנשים לתהות, לטעות ולאבד את דרכם. הניצחון האמיתי על הרע איננו הניצחון הפיזי על האויבים, אלא הניצחון הרוחני בהחזרת המנוחה וישוב הדעת לעצמנו.