כמו שהבטחתי, אני רוצה להאיר בכל פעם פינה אחרת במערכות החינוך בכלל והפעם - חדר המורים.
חדר מורים הוא אותו מקום מוכר וידוע ממנו ואליו יוצאים וחוזרים המורים מהכיתות.
זה מקום פיזי, קל לתיאור: ריבוע או מלבן, בתוכו מפוזרים שולחנות וכיסאות ובצדדים לוחות מודעות "עייפים" מגיליונות ישנים שלא הוסרו ומחדשים המבקשים לתפוס את מקומם ולידם התאים ה"מתפוצצים" מהתכולה שבתוכם. יש לפעמים גם וילונות ולפעמים לא.
אני יודע שלא כולם נראים ככה, שיש מושקעים יותר, אבל.....ליבו של חדר המורים - הם המורים כמובן. כידוע, שני דברים אין למורים: משכורת גבוהה במיוחד וסטטוס גבוה במיוחד בחברה הישראלית. ואין להם איזשהו סמל סטטוס. לרופאים יש משכורת סבירה עד גבוהה, חלוק וסטטוסקופ (סטטוס-קופ), למהנדסים יש משכורת גבוהה, משרדים מרווחים, ממוזגים, מוארים, להיי-טקיסטים יש גם.... וגם... וגם... (משכורת, משקפיים עגולים, אצבע דבוקה לסמארטפון ואוזן לאוזניה). למורים.... יש חדר אחד בעולם הקרוי על שמם - חדר המורים!!! זה המקום שבו הם יכולים: • להתייעץ עם עמיתים, • לבקר את פעולות ההנהלה (כל הנהלה - של המוסד, משרד החינוך, האגף לחינוך ברשות), • שם הם יכולות ויכולים לתכנן ולהתכונן לשיעורים הבאים, • שם הם יכולים לקיים מידי פעם את ההשתלמות המוסדית (ואף פעם אין ממש מקום לכולן ולכולם), • שם... הם יכולים להתרווח, לשוחח עם חברה או חבר או לצלצל לטכנאי שיבוא לתקן את המכשיר שהתקלקל בבית... כן ,זה החדר שלהם ולכן מותר להם. אבל אל החדר הזה כולם מבקשים לפלוש: תלמידים, הורים, אורחים. לכולם נדמה שמותר, כי זה הרי חדר של מורים ולכן מותר. אז לא! למורים מותר... להזמין את מי שיבחרו שיבוא בשעריהם. למורים מותר שלא להזמין, בלי להסביר ובלי להצטדק.
למורים מגיע חדר משלהם, מכובד ומכבד, כי זה המקום שלהם וזה גם הסמל היחיד למעמדם. ואנחנו, עמיתיי מנהלי אגפי החינוך, חייבים לוודא שחדרים אלו במוסדות החינוך שלנו יהיו המראה המייצגת את היחס שלנו למעשה ההוראה ולמי שאחראי לו: המורים. אנחנו מחויבים להרחיב אם צריך, לשפץ ולשפר כל שנה על פי הצרכים, לרהט כאילו זה ביתנו הפרטי, כי חינוך אינו מתחיל ואינו נגמר במה שמלמדים אלא באופן שבו מתייחסת החברה למלמדים. עכשיו ממש, זו השעה, בביקורים שאנו מקיימים במוסדות החינוך, להקדיש זמן ומחשבה כדי לתת כיסוי לאמירה שהמורים הם עמוד התווך של המערכת.
ואחרי ה-1 בספטמבר... לבקר, להתרשם, לשוחח, להקשיב, אולי אפילו להיענות לבקשות, להיות שם בשבילם, בשביל ילדינו ובשבילנו.
|