לא הייתי שם, אך יכולתי להזדהות עם מקומו של מנהל אגף החינוך באותו ישוב בדרום בו נאלצה מורה לעזוב
את בית הספר, בו אמורה הייתה ללמד השנה, כי "העזה" להביע דעה פרטית על סוגיות שלדעת חלק מההורים שנויות במחלוקות או חמור מכך הורים שאינם מסכימים עם דעתה.
אותה מורה "העזה" אף להשתתף בהפגנות ונקטה עמדה חד משמעית בנושאים ערכיים והעזה להביע אותן ברשתות החברתיות.
במקום שבו עמד מנהל אגף החינוך, בתפקיד המחייב אותו להקשיב להורים, לשמוע את עמדתם (גם אם אין
מסכימים),לשקול היטב את טובת הילדים (תמיד), לתאם עמדות עם משרד החינוך, להיות במקום הזה משמעו להיות במקום של קבלת החלטה אתית-מוסרית. הגיבוי החד משמעי שניתן למורה מחד גיסא והנכונות לכבד את החלטתה שלא להמשיך וללמד באותו בית ספר כדי שלא לחשוף את הילדים ל"שדה הקרב" שבין ההורים למורה מאידך גיסא, משקפים את עמוד השדרה הערכי של מי שמופקד על החינוך בישוב. הארוע כנראה נגמר אך האיום לא הוסר!
האיום על כל מי שמעז להשמיע דעה אחרת, שונה, האיום על כל מה שאינו מוכר או מקובל על קבוצה זו או אחרת, האיום האורב לפתחנו בכל יום ובכל שעה. אני קורא לכם, אל תתנו לשום גורם לאיים על חופש הביטוי שלכם או של מי שאתם אחראים ומחוייבים לה או לו.
זו יכולה להיות שעתה המסוכנת ביותר של מערכת החינוך אבל זו גם יכולה להיות שעתה היפה של מערכת החינוך. "ובחרת בטוב", אבי. |