א' של "ויקרא" זעירה היא - ויש שדרשו כי ללא הא' מציינת המילה "ויקר" כי משה בענוותנותו רומז כי אין הקריאה האלוקית אליו כשיח חברי שיש בו קביעות אלא זוהי זכות שנקראת לו באופן ייחודי ובדרך מקרה. ואכן המתבונן יראה כי פסוק זה הינו המשך לנאמר בסוף ספר שמות "ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן" . משה הגדול בענקים עומד כאחד האדם מחוץ לאוהל, אוהל אשר הוא עצמו הקים, ואינו יכול לבא אל הקודש פנימה , עד שנגלה אליו הקב"ה "ויקרא אל משה".
רעיון יפה מבאר הגר"א בעניין זה. הגמרא מספרת כי אור שקרן מפניו של משה היה מדיו שנשתייר בקולמוסו בעת כתיבת התורה והעבירו משה על מצחו. וכיצד נבין כי נותר דיו מיותר והרי דיו אלוקית היא המדוקדקת ועומדת. מסביר הגר"א כי כשמשה  הקטין את הא' של ויקרא - נותר ההפרש בקולמוס והוא אשר האיר את פניו. הרעיון הוא כי הענווה הוא סוד מאור הפנים - ומתוך שמשה עניו כל כך נותרה כביכול הדיו המאירה את פניו.
ספר ויקרא הוא ספר המבאר את הקשר בין עם ישראל לעבודת הבורא ית' - כשהאדם מישראל מבין כי "לית לו מעצמו כלום" - הופך הוא מאיר ושכינת ה' מתגלה בו - ולכן שם הספר על שם הקריאה האלוקית והעמידה הענוותנית שלנו מולו דבר שיתפרט ויבא בכל מעשה הקרבנות המקרבים בין ישראל לאביהם שבשמיים.
גם בפרשת החודש ,המקשרת בין כל המועדים למועד חידושה של לבנה, אנו למדים כי דווקא הלבנה שאין לה מעצמה כלום ומקבלת אורה מן השמש - היא המשל לעם ישראל המקבל אורו מה' יתברך המאיר בנו. דווקא ברגע לידתה של הלבנה - ברגע שאין לה אור כלל, בתחילת החודש הראשון שלפניו אין דבר- מתנוצץ האור הראשון וממנו ממשיכים ישראל את מפעלם בענווה גמורה.
פרשת "ויקרא" פרשת החודש וראש חודש מבטאים באופן העוצמתי ביותר את כוחם של ישראל - שמתוך שאין להם משלהם כלום - זוכים הם לגלות אורו של הקב"ה לחרות עולם.