גחליליות אוגוסט 2018

קורסים בהנחיית עידית - תשע"ט 2018-19

על מנת להרשם לקורסים יש ליצור קשר עם המכללות/המועצות/המוזיאון

לפי הפרטים המופיעים בעמודה האחרונה.

ניתן לראות את הטבלה גם באתר גחליליות - טבלת קורסים

גחליליות בברלין

יום ראשון

היום נפגשנו לטעום מעט מהתקרובת המשובחת של העיר.

בין המבנים השקופים, לאלה האטומים, בין הפארקים, שבילי האופניים, נהר השפרי ושלל האנדרטאות, מבצבצת ההיסטוריה המורכבת של ברלין, היסטוריה שבחלקה זרוחת כמו כיפת הסוני, וחלקה אפלה כאותה ספריה תת קרקעית שבנה מיכה אולמן כזיכרון לשריפת הספרים.
התחלנו בגן התענוגות, הלוסט גארטן, הקמנו לתחייה את שושלת מלכי ההונצולרן, שהשאירה חותמה לדורות. שתלנו ועקרנו את הגן כמה וכמה פעמים, לפי תקופות העיר ששינתה אמונות ואג'נדות פעמים רבות.
בשדרת האונטר דן לינדן פגשנו את ארמון המלך, שהולך ומשחזר את עצמו, ומעורר לא מעט שאלות.
ממש לידו בניין הנשקיה העתיק ובניין המשמר החדש, מוצב בשתיקה אילמת וחודרת פסלה של קתה קולביץ - האם ובנה. גרמניה של היום מקוננת על בניה הצעירים, על האיוולת שבמלחמה.
האומנם?
המשכנו לאוניברסיטת הומבולט וכיכר בבל בה נשרפו הספרים.
בצד במלוא העוצמה ניצב פסלו של פרידריך גרוסה, משקיף על הקומפלקס המתעתע של השכלה, חירות, צדק ומדורות הספרים המאירות את המקום ומחשיכות את ההיסטוריה.
בערב פקדנו את פניה המתחדשות של העיר. ניסינו להבין בערב מה לחשה העיר בבוקר, לראות לאן צועדת ברלין העכשווית דרך בנייני הזכוכית המוארים, כיפת הסוני, הנדנדות והכבוד שהיא רוחשת למרלן דיטריך.
ברלין עדיין מבררת לעצמה מי היא באמת ולאן פניה ואנחנו איתה.

יום שני

התחלנו את הבוקר בוילהלם שטראסה, ממש מול ביתו של היינה.

הרחוב מתחבר בקצה אחד עם האונטר דן לינדן ובעברו השני מגיע עד מרתפי הגסטפו.
צעדנו לאורכו בין כל בתי הצמרת הנאצית, שהכתיבה את הסדר העולמי החדש בין השנים 1933 ו 1945.
כל הבניינים חדשים, אך הסיפור מציץ אל העוברים ושבים דרך לוחות הזכוכית הפזורים לאורכו.
ממש כאן חי גבלס עם מגדה וששת ילדיהם, מכאן יצאו שופרי התעמולה, כמו גם חוקי הנאציזם מבית מדרשו של היטלר, הממוקם גם הוא באותו הרחוב.
ניסינו לברר מה קרה כאן, מדוע נסחפו 80 מיליון איש אל תוך אידיאולוגיה מטורפת בבחינת נעשה ונשמע.
ביקרנו בשטח האדמה העלוב המכסה את הבונקר של היטלר, בו הוא מצא את מותו ב 30.4.45
המשכנו לאנדרטת השואה, תוצאה ישירה של תעמולת גבלס, תכניותיו של היטלר ושיתוף הפעולה של העם.
פגשנו את הפסל בלקנהול המודאג מהאגו האנושי, וממרומי הרייכסטאג השקפנו על העיר המתחדשת בדמות סנפיר הדג של פרנק גרי, על בית הכנסת עם כיפתו המוזהבת, אך גם על אנדרטת השואה הנושקת לקרקע תרתי משמע.
ומכאן נשאלת השאלה גרמניה לאן?
באיסט סייד גלרי נאמר כי - חומה זו חייבת להישאר אם רוצים לעקור את החומות מראשי האנשים.

יום שלישי

דרזדן עירו של אוגוסט החזק, יונק חלב הלביאות, היא עיר אומנות ומדע. נפלאות הברוק נמצאות בכל מקום.

אבניה האפורות מחוררות הכדורים, המשובצות באבני חול בהירות, מעידות כי משהו קרה כאן.
ב 13.2.45 הופצצה העיר על ידי הבריטים והאמריקנים. הם הפכוה לעיי חורבות. 35,000 איש נהרגו בשלהיי המלחמה ובפיתחה של המלחמה הקרה.
הפצצת דרזדן היא נקם בריטי על הפצצת קובנטרי, והפגנת כוח אל מול הרוסים.
כיום שוקמה העיר מחדש. תיירים מסתובבים בביטחון, מתקתקים את ההיסטוריה לתוך המצלמות.

הגרמנים הרוויחו ביושר את הסיפור ההסטורי הזה.

יום רביעי

הלכנו בעקבות הייקים, האוסטיודן שהיו חלק אינטגראלי מהעיר הזו.

בפרקי ההיסטוריה המפוארים של העיר הזו, שזורים בשורות הראשונות: איינשטיין, מקס ליברמן, ישראל וילפריד, חנה ארנדט, וולטר רטנאו, אלפרד דבלין ואחרים. הם נמצאים בכל תחומי החיים, יונקים את השראתם מהתרבות הגרמנית ומחזירים לה אהבה.
סיירנו בין נקודות הציון שנותרו - כיפת בית הכנסת, קברו של מנדלסון, הבית החסר, אבני הנגף והבית הנטוש.
ברלין השיגה את מבוקשה והיום היא "יודן פריי", להוציא 10,000 יהודים החיים כאן בשולי ההתרחשויות.
יהדות ברלין, שהייתה מעורבת בכל אבני העיר הזו, פוטרה באכזריות מתפקידה.
עליית הייקים לארץ הייתה מלווה בלא מעט געגועים למולדת ממנה גורשו ...

אהבה והתנגדות/ חנה בר-ניב ניב

ביום האחרון למסענו לברלין, עסקנו בנושא ההתנגדות להיטלר ולנאצים בקרב הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. יהודים שונים פעלו באותה תקופה בארצות שונות, במזרח ובמערב אירופה, חלקם לטובת הצלת יהודים וחלקם כחלק מן המאבק הכללי בנאצים. ביום האחרון למסענו לברלין, סיפרתי לחברי הקבוצה אודות אהבת נעורים של אמי, תוך חיבור לסיפור רשת הריגול "התזמורת האדומה", שפעלה כנגד הגרמנים.

אמי, נטליה לרנר, ילידת בלגיה, היתה חברת קיבוץ עין החורש מגיל 18 ועד יום מותה בגיל 91, בשנת 2005.
לאחר מותה, התגלו במזוודה, ששכבה 75 שנים בעליית גג ביתה - יומן אישי שכתבה מגיל 15 וכן חליפת מכתבים בינה לבין אהוב נעוריה, איזידור שפרינגר (כינויו בתנועת השומר הצעיר היה "סאבור"). באותה תקופה נהגו רבים להעתיק מכתבים למחברת וכך נשמרו גם המכתבים שנטליה כתבה לסאבור. עשרות דפים מרגשים ביופיים, שנכתבו בין השנים 1929 ועד 1938 (בתקופת אהבתם ולאחר פרידתם), תורגמו מפלמית על ידי המשפחה. סיפור אהבתם וחייהם הונצח בסרט תיעודי קצר שביימתי והוקרן בשנת 2013 במסגרת "דוק אביב גליל".

פרידת האוהבים התרחשה על רקע קרע, שנוצר ברחוב היהודי בתחילת המאה העשרים, בין שתי תפישות עולם שונות: מצד אחד, יהודים שהצטרפו לתנועות הציוניות ודגלו ברעיון הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. מצד שני, יהודים אחרים שהצטרפו לתנועה הקומוניסטית והאמינו, שיש לפעול בראש ובראשונה לטובת מהפכה עולמית, שתביא גאולה לעולם כולו.

סאבור החליט לעזוב את תנועת השומר הצעיר ולהצטרף לתנועה הקומוניסטית. אמי התעקשה להתמיד בדרכה בשומר הצעיר. לכן, נאלצו השניים להיפרד. סאבור, בצערו הגדול, פנה לצורף והזמין שתי טבעות. על האחת חרט הצורף את ראשי התיבות I.S (איזידור שפרינגר) ואותה מסר לנטליה. על הטבעת השנייה חרט הצורף את ראשי התיבות– N.L (נטליה לרנר). טבעת זו לקח סאבור לעצמו.

נטליה נישאה לאבי, עלתה ארצה בשנת 1932 והצטרפה לקיבוץ עין החורש. סאבור נשאר בבלגיה, הצטרף לתנועה הקומוניסטית, לחם במלחמת ספרד, ולאחר תום המלחמה הצטרף לרשת הריגול "התזמורת האדומה" והיה לאחד מפעיליה המרכזיים.

"התזמורת האדומה"

במרץ 1938 הטיל הביון הצבאי הסובייטי על לאופולד טרפר, יהודי ממוצא פולני, להקים רשת ריגול במערב אירופה, שנקראה לימים "התזמורת האדומה" (שם שהעניקו לה מאוחר יותר הגרמנים והוא נשמר מאז ועד היום). ליאופולד טרפר אמנם עלה בשנות העשרים לא"י במסגרת תנועת השומר הצעיר, אך מאוחר יותר עזב את התנועה והצטרף לתנועה הקומוניסטית. הוא הוגלה מא"י לאירופה על ידי הבריטים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גייס טרפר לרשת הריגול שהקים יהודים רבים, שחלקם הכיר עוד מתנועת השומר הצעיר, ביניהם גם סאבור. באפריל 1938 הקים טרפר רשת ריגול שפעלה במסווה של חברת מסחר. הרשת פעלה בארצות שונות: בגרמניה, צרפת, שוויץ, הולנד ובלגיה. מתא שידור בבית מסתור בבריסל נשלח לרוסיה מידע מודיעיני מקיף על הצבא הגרמני: גודל ותפקוד היחידות השונות,מפקדיהן, מיקומן, המורל שלהן, סוגי הנשק, תוכניות המלחמה ומועדיהן. חשיבות מיוחדת נודעה למידע ששלחה הרשת אודות כוונת הגרמנים להפר את "הסכם ריבנטרופ מולוטוב" ועל כוונת הגרמנים לתקוף את ברית המועצות במה שכונה לימים "מבצע ברברוסה" (22 ביוני 1941).

במהלך שנת 1941 נאסרו חברי הרשת הראשונים בבלגיה, ביניהם סאבור (איזידור שפרינגר). מבין 66 היהודים שפעלו ברשת, 48 נרצחו על-ידי הגרמנים ושניים התאבדו לאחר עינויים קשים. תודות לשתיקתם המשיכה הרשת לפעול עד שנת 1943. סאבור נתפס בשנת 1941 ולאחר מספר ימי עינויים, כשהועבר לכלא אחר, ניצל את חוסר העירנות של שוביו והתאבד בקפיצה מקומה גבוהה.

משתי טבעות נותרה טבעת אחת.

אני עונדת אותה על אצבעי.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הוקם בהרי ירושלים אתר זיכרון ללוחמי "התזמורת האדומה", ניטעה בו חורשה והוקמה גם אנדרטה כללית לחברי הרשת כולם, יהודים ולא יהודים. על האנדרטה נרשם בעברית, יידיש, אנגלית וצרפתית ציטוט מדברי האדמירל קנאריס, ראש המודיעין הצבאי של הצבא הגרמני, שהעריך, שעקב פעילות התזמורת האדומה בלבד, נגרמו לגרמנים 200 אלף אבידות במלחמת העולם השנייה.

סיפורים מארכיון מוזיאון "לוחמי הגטאות"

לאורך השנה אנו עורכים סיורים במוזיאון "לוחמי הגטאות". אחת הסדנאות המפתיעות, המרתקות והמרגשות ביותר הינה סדנת הארכיון. ממעמקי הארכיון, מבין מדפי הפריטים, השמורים בתנאים מוקפדים, מוצגים בפנינו פריטים מימים אחרים, שלכל אחד מהם סיפור, סיפור קטן מתוך סיפור גדול של עם.

הכובע

חיים רומקובסקי היה ראש היודנראט בגטו לודז' במשך כל שנות קיומו (1939-1944). הוא הפך לאחת הדמויות השנויות במחלוקת בתולדות השואה בכלל ובתולדות הגטאות בפרט.

רומקובסקי קיים שלטון יחיד אבסולוטי בהיותו ראש היודנראט, ואף נאמר עליו כי "הקים מדינה בתוך מדינה, מיניאטורה פאשיסטית מושחתת". רומקובסקי קיים סביבו פולחן אישיות, אירגן מצעדי נוער לכבודו ותלה את תמונתו בבתי הספר. ידוע כי התנייד בגטו בכרכרה מפוארת, וכי בראש השנה שלח כרטיסי ברכה מעוטרים בדיוקנו. הוא הדפיס שטרי כסף ומטבעות שהיו הילך חוקי בגטו ואף הפיק בולים עם דמות דיוקנו, הכל בחסות הנאצים. הוא הקים משטרה יהודית ששמרה על סגירתו של הגטו ומנעה הברחת מזון. רבים רואים במדיניותו זו שיתוף פעולה עם הנאצים.

על פי העדויות, אכן רומקובסקי ניחן בכושר ארגון יוצא מן הכלל, ובזכותו "החיים בגטו דפקו להפליא". רומקובסקי

הצליח לבנות חיים ציבוריים, קהילתיים ולהשליט סדר שלא היה קיים בגטאות אחרים. היו בתי מלאכה, צרכנות ומשטרה. הוא דגל תחילה בתפיסה לפיה אנשי הגטו יעבדו בלי לעורר בעיות ועניין לגרמנים, והגרמנים מצדם לא יפריעו לחיי הגטו. עם תחילת יישומו של הפתרון הסופי, שינה תפיסת עולמו לתפיסת ה"עבודה למען ההצלה".

תפיסה זו הניחה כי עבודת הגטו נחוצה לוורמאכט, הצבא הגרמני. מתוך הנחה זו הסיק שככל שהגטו יהיה יצרני יותר - כך יימנעו הגרמנים מלפגוע בו. בעזרת העבודה, כך קיווה, יוכל למנוע את השמדתו של הגטו עד סוף ה מלחמה ולהציל את תושביו. יש הטוענים שרבים מצעדיו, כגון מניעת המסחר עם תושבים מחוץ לגטו, נועדו כדי לזכות באמונם של הנאצים. בזכות יוזמתו, ובהתאם לתפיסתו, בנה רומקובסקי רשת תעשייתית גדולה. הדבר התבצע בתיאום עם הממונה על הגטו, אשר שלח לגטו חומרי גלם וקיבל בתמורה מוצרים מוגמרים, מעשי ידי הפועלים בגטו. כך גדל מחודש לחודש הייצור בגטו, ומערכות החינוך והתרבות הוחלפו בעוד רסורטים (כינוי למפעלים בגטו). עם הזמן הוקצבו לכל אחד יותר שעות עבודה תמורת פחות שכר, שבקושי הספיק לקנות דבר.

ינובסקי היה אחד מ 800 היהודים ששרדו את גטו לודז' והיו בו בעת השחרור ע"י הרוסים. במקצועו היה סייס במחלקת התחבורה, מה שאפשר לו לשרוד.

אחרי השחרור הלך ינובסקי ברחוב והבחין בפולני עם כובע מוכר. הוא מזמין את הפולני לשתות ומצליח לשכנע אותו למכור לו את הכובע. ינובסקי חושד שהכובע הוא כובעו של רומקובסקי, כובע שקיבל במלאת שנתיים לקיום בית המלאכה לכובעים בגטו. ינובסקי ידע כי בכובעו של רומקובסקי יש סוד – כיפה רקומה עם מגן דוד והקדשה. הוא מסיר את חלקו החיצוני של הכובע, ומתחתיו אכן מתגלה כיפת הסאטן הרקומה: "ליושב הראש הנכבד מרדכי-חיים רומקובסקי, לציון שנתיים לקיומנו, בית המלאכה לכובעים, מארס 1943-1941". על החלק הפנימי של בטנת הכובע נרקם בגרמנית "בית מלאכה לכובעים, גטו ליצמנשטט" .

נשלח באמצעות smoove

פלטפורמת שיווק מבית V.I.Plus