גחליליות ספטמבר 2018
ברוכה הבאה תשע"ט

 

רוח סתיו / גרי אקשטיין

רוח סתיו אל החלון הביאה חזיונות
של ימים קרים ושל שלכת
ובבית שוב האף דבק לזגוגיות
וחשוון דוחק חומו של קיץ.
 
וכעלה נידף ברוח
כך דואות המחשבות
אל שמש בחופשה
ועל ירח שכבה בחורף
ואילן קטן שכוח
משתופף בצל אביב
ורוח יגעה נושאת משא 
לעייפה עד האביב
 
רוח סתיו אל הדרכים הביאה הבטחות
של ימים טובים עומדים בפתח
ויונה תמימה נושאת ענף למזל טוב
ושלמים שלווים פני השמים
 
ועוברת לה חולפת עוד עונה ועוד תקופה
והעולם כמנהגו נוהג ומשתנה בתוך שבוע
ואני עומד תמה מתקשה קצת להבין
אבל אף פעם לא אדע, ולפני סיבה להאמין
 
רוח סתיו הבהירה מחשבות וזה לא די לה
רוח סתיו עשתה שירות יפה...
שנה טובה, מגוונת,
עם שלל הזדמנויות
לדברים טובים.
 
עידית ושלומית 

 

מפגש סיכום שנה סיורי 2018

 

קורסים בהנחיית עידית - תשע"ט 2018-19

 

על מנת להרשם לקורסים יש ליצור קשר עם המכללות/המועצות/המוזיאון
לפי הפרטים המופיעים בעמודה האחרונה.
ניתן לראות את הטבלה גם באתר גחליליות - טבלת קורסים 

 

המסע לפולין

 

פגשנו היום את פולין המישורית והירוקה
 
הויסלה קיבלה את פנינו כשמימיה רוגעים להפליא ומלבד הדרקון היורק אש אין סימן לזעמה שכילה בעבר את היבולים.
עשינו הכרות עם מיישקו פיאסט שייסד את פולין הקאתולית ב 966 לספירה ועם מותו של קז'ימייז' הגדול ב 1370 העלינו לגדולה את השושלת היגלונית ותור הזהב. מסכנה יאדוויגה בת ה 12 ששילמה את מחיר האיחוד של פולין ליטא ונאלצה להינשא לנסיך ולדיסלב יגלו בן ה 86. מה לא עושים למען המולדת....
מעצמת פולין ליטא התקיימה עד סוף המאה ה 18 ואז במשך שלוש פעמים נאכלה מכל הכיוונים על ידי המעצמות הסובבות אותה. אין גבול לתאווה. ב 1795 לא נותר ממנה דבר. העם הפולני חולק בין האימפריה האוסטרו-הונגרית לבין רוסיה וגרמניה. איחוד חלקיה של פולין נולד רק אחרי מלחמת העולם השנייה, יחד עם שנאת זרים שדחתה את כל מי שאיננו בן הלאום הפולני.
בין 1926 ל 1935 שלט המרשל יוסף פילסודסקי. תחת שלטונו הדיקטטורי נרגעה האנטישמיות ויהדות פולין עד מותו נהנתה מפריחה ושילוב. עם מותו ב 1935 נשבו שוב רוחות הימין הקיצוני, כשהפעם הן מגובות באידיאולוגיה הנאצית שזחלה דרך הגבול המערבי עם גרמניה.

 

 
 

 

סיירנו היום בשביליה הנעלמים של יהדות קרקוב
 
בעבר רובע קז'ימייז' היה לב ליבו של העם היהודי. דופק החיים כאן נשמע למרחוק והשתלב במרכז בארץ ישראל, במרכז היהודי בלובלין ושמו אף נודע בארצות צפון אפריקה. 
הרמ"א, האלטה שול, בית הכנסת על שם יצחק יעקובוביץ והטמפל, העומד בגאון במרכז הרובע, בכל אלה התפללו יהודים מכל הזרמים. ה שיח ברובע היה בין אורתודוכסים לבונדיסטים, לציונים ביתריסטים ולציונות הסוציאליסטית.
יהודים היו משולבים בכל תחומי החיים בפולין, שרתו בצבא, בסיים הפולני, בבתי החולים ובתחומי האומנות.
 
היום אבני הרובע המשופץ מספרות במעט על עולם ומלואו, שבשנת 1939 גורש באכזריות, והשכנים מביטים מנגד.  ב 21.3.41 קם הגטו ברובע פודגוז'ה, מעבר לנהר, שם נזרקו ללא רחמים 18,000 יהודים, בצפיפות, בקור, ברעב, חשופים לנגישות ולמוות יומיומי.
שמענו על לוסיה הנערה, ששמרה אלבום תמונות בדרכה לפלשוב, על פרופסור סקוטניצקי ששם לו למטרה להחיות את הסיפורים מאחורי התמונות שנותרו, פגשנו את סיפורו של רומן פריסטר שהוציא בתושייה את סבא וסבתא ואף נתן לה כסף לגלידה.
במרץ 1943 חוסל הגטו. מרבית תושביו נרצחו בבלז'ץ ובברקנאו. מיעוטם הגיע למחנה העבודה פלשוב.
דבר לא נותר מהמחנה. במקום בו עמד השער ניצבת היום אנדרטה המספרת באילמות על המאבק לשמירת צלם אנוש. שמענו על אמון גת, עורך ספרים בעברו, שהתמנה למפקד המחנה ורצח ללא רחמים מאות אנשים במו ידיו.

 

 

אלי ויזל אמר:
מי שנכנס אז בשערי אושוויץ לא יצא לעולם ומי שלא נכנס לא יוכל לעולם להיכנס, אך פשע יהיה שלא לנסות.
 
ניסינו היום לפענח את תשלובת המחנות כחלק מהאידיאולוגיה הנאצית והסדר העולמי החדש,  לדמיין את התזמורת של שמואל גוגול, או את זו של אלמה רוזה, כשהן מנגנות לקורבנות ההולכים אל מותם. פגשנו את רומן פריסטר הנער שנלחם על חייו ונותר עם דילמות מוסריות גם לאחר המלחמה.  חייו של מי שווים יותר?  ומה הניע את איצ'ה מאיר להמשיך בתפילתו גם בדרך לעמוד התלייה...
 
הנאצים בראו עולם חדש בו נותרו בחוץ עשרת הדיברות. חוסר האונים וודאות המוות נהיו לשגרת היומיום.
השאלה מה נכון ללמוד מהמקום הזה לעתיד לבוא...

 

 
"יש לעיתים וחיוך, או מבט אחד והעולם כולו מתבהר" (מרדכי טננבאום)
 
אירנה שניצר - ילדה קטנה של אף אחד, הגיעה מבית היתומים בלשו למזרע. בקיבוץ עברה את נעוריה, התחתנה עם אסא ונולדו להם ארבעה ילדים. המלחמה ננעלה עמוק במגירות ליבה וכוסתה בשנים של שתיקה. 
 
עם חלוף השנים רינה לא הייתה בטוחה מה זכרה ומה בדתה מליבה, להשלים פרקי ילדות שלקחה המלחמה ממנה. בדרך מקרה מצאה אותה אחותה מריה, אחותה הגויה, שצלב קאתולי מעטר את צווארה והיא מתגוררת בכפר בלז'ץ, סמוך לתחנת הרכבת שעמסה על קרונותיה מאות אלפי יהודים בדרכם האחרונה למחנה ההשמדה בלז'ץ. שנים שמריה חפשה את אירנה אחותה הקטנה, עד שבשנת 2005 הצליחה לאתר אותה. המפגש בין השתיים עורר  זכרונות רדומים, געגועים להורים שמעולם לא הכירה, והשלים פרקי חיים חסרים.
 
נסענו כולנו עם רינה (אירנה שניצר), ביתה פועה ונכדתה אופיר לפגוש את מריה, לראות את הכפר בו הוחבאה, הכנסיה בה הוטבלה. שם, בפתחו של אותו הבית, פגשנו את מריה. שם, לא רחוק מפסי הרכבת ומחנה ההשמדה בלז'ץ, מצאנו קורטוב של טוב שהיה חסר כל כך בשנים ההן. המפגש בין השתיים לא הותיר אף עין יבשה. מריה לא הפסיקה לאחוז ברינה, לספר לדבר. עמדנו שם, כשברקע מתחילים להופיע השכנים, לעמוד מהצד, לחייך... כן, הם זוכרים את הילדה הזו. חשבו שהיא נוצריה...
 
עמדתי שם תוהה, מה הביא את הוריה של מריה לשבור את הנורמות המוסריות של אז ולפתוח את הדלת והלב בשעה שאחרים נעלו היטב. מה הניע את חסידי אומות העולם לעשות מעשה ביודעם שהוא כרוך בסכנת חיים. אין תשובות, הם היו בני אדם בתקופה בה רבים איבדו צלם אנוש. הם היו מעטים מול רבים, אך הוכיחו כי אפשרות הבחירה תמיד נתונה, גם בנסיבות קשות.
 
ברגע ההוא בו אוחזת מריה ברינה וברקע שקשוק הרכבת, אין אחד שלא עושה את חשבון הנפש של עצמו.

 

 

ורשה של ... 
 
ורשה של קדיה מולודובסקי, י.ל. פרץ, ורשה של התנועות הציוניות... הקיבוץ היהודי הגדול באירופה...
העיר הזו שבעת קרבות, עיר שהחליפה ידיים רבות שהשתוקקו לקחת נתח מאסם התבואה, ממקומה הגיאוגרפי האטרקטיבי ותוך כך הרסו ובזזו אותה עשרות פעמים.
 
בתוך התהפוכות האלה צמחה יהדות ורשה וערב מלחמת העולם השנייה הגיעה ל 330,000 איש וביניהם עיתונאים עורכי דין, אנשי תיאטרון, סופרים ומשוררים.
העיר נהרסה כמעט לחלוטין במלחמת העולם השנייה, אך שרידיה עדיין יודעים לספר את הסיפור.
ביקרנו בבית הכנסת נוז'יק, ברחובות הגטו שלבשו כבר חליפה חדשה, אך אבני החומה עדיין שם. פקדנו את ביתו של ולדיסלב שלנגל ומול ביתו של אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט, ניסינו לברר אם יש בכלל תשובות לדילמות הקשות של העת ההיא.
 
בניגוד גמור ובהשלמה, מתהדרת ורשה בעיר העתיקה היפה ביותר שראיתי. פרוייקט בין לאומי לשיקום חדש במראה ישן. ורשה של היום מתמערבת בקצב מטורף, נפרדת במהירות מהשיירים הקומוניסטים, נאבקת על דמוקרטיה וצדק חברתי.
 
לנו תמיד יהיה דיאלוג מורכב עם העיר הזו, עם הזכרונות ועם תקוה גדולה בלב שלעולם לא עוד.

 

סיפורים מארכיון מוזיאון "לוחמי הגטאות"

 

לאורך השנה אנו עורכים סיורים במוזיאון "לוחמי הגטאות". אחת הסדנאות המפתיעות, המרתקות והמרגשות ביותר הינה סדנת הארכיון. ממעמקי הארכיון, מבין מדפי הפריטים, השמורים בתנאים מוקפדים, מוצגים בפנינו פריטים מימים אחרים, שלכל אחד מהם סיפור, סיפור קטן מתוך סיפור גדול של עם.

 

מכתב יצירתי
 
לפני הפלישה הגרמנית להולנד, ממלכת הולנד דגלה בשמירה על מדיניות נייטארלית. הולנד לא נלחמה במדינה אירופית אחרת מאז שנת 1830. בשנת 1914, כאשר החלה מלחמת העולם הראשונה, הולנד שמרה על המדיניות הניטראלית שלה, ולכן הרגשות האנטי-גרמניים לא היו חזקים במדינה זו כמו במדינות אחרות באירופה. הפלישה הגרמנית להולנד לוותה בתדהמה מוחלטת מצד העם ההולנדי.
 
ב-10 במאי 1940 חיילים גרמנים פלשו להולנד ללא הצהרת מלחמה. הנאצים החשיבו את ההולנדים כארים, ולכן בהתחלה הנהיגו במדינה שלטון פחות מדכא מאשר הונהג במדינות כבושות אחרות. מרבית העם ההולנדי השלים בתחילה עם השליטה הגרמנית במדינה, והולנדים רבים היו משתפי פעולה נלהבים. כמו בגרמניה, מרבית ההתנגדות המקומית הראשונית הגיעה מכיוונם של הסוציאל-דמוקרטים, הקתולים והקומוניסטים.
 
ההתנגדות בהולנד הייתה בקנה מידה קטן יחסית לשאר מדינות אירופה. תאים ממודרים של המחתרת התעסקו בפעילויות עצמאיות. חלק מהקבוצות המחתרתיות הקטנות כלל לא היו קשורות בשום דרך אחת לשנייה. הקבוצות הללו עסקו בזיוף תלושי מזון וכספים, איסוף מודיעין, פרסום עיתונים מחתרתיים, חבלה בקווי טלפון ומסילות רכבת, הכנת מפות עדכניות, חלוקת אוכל וסחורה והחבאת פליטים ויהודים.
 
יאפ וסל ברמסון היו אחים, יהודים, פעילי מחתרת בהולנד. המחתרת עזרה  להם והכינה עבורם מסמכים מזוייפים. לילה לפני הבריחה של האחים, דפקה המשטרה על דלת ביתם  ואימם פתחה את הדלת. האחים נעצרו ונשלחו לבית הסוהר באמסטרדם.  פעם בשבוע, בימי שישי, נשלחו הבגדים והמצעים שלהם לביתם לכביסה. הבנים ציירו וכתבו לאימם על קרעי מצעים, מתארים את החיים בבית הסוהר. את פיסת הבד גלגלו והכניסו לצווארון אחת החולצות.  בסוף 1942 נשלחו האחים לפיכט ומשם לווסטרבורק וסוביבור. בסוף אפריל 1943 הם נרצחו.

אימם שרדה את המלחמה וכל ימי חייה לא סלחה לעצמה על כך שפתחה את הדלת  ולא השתהתה ונתנה להם שהות לברוח.