|
גחליליות שמאירות את העבר
עברו של עולם, עם ואדם.
בפולין
פגשנו שורשים של תרבות, ספרי הלכה, בתי כנסת שתפילתם שותקת, מצבות חרוצות בקמטים של זמן, סופרים, משוררים, אנשי רוח ועמל ששנים חיכו למשיח והוא לא בא. ליווינו את התנועה הציונית שקמה כתשובה, את שירת תנועות הנוער, את חלום ארץ ישראל, וכל זה בין נופים ירוקים. אך שם, במקום הזה, בערה ליבת הרוע, ולא היה מי שיכבה את השריפה, שריפה שעד היום בוערת בנו. מתוך כך למדנו על ההווה הפולני ועל השיח המורכב.
בליטא
, בין סמטאות העיר העתיקה של וילנה, בצומת רחוב הגאון, רחוב הקצבים ואנטקולסקי, פגשנו דמויות יהודיות שעד היום מעטרות את אגדות המקום. הכרנו את הגאון מוילנה, את סיפור הגטו, תנועות הנוער ושאלת המרד. שם נולדו שאלות מוסריות וערכיות, שמכריחות אותנו לחשוב לא רק על הזמן ההוא, אלא גם על העת הזו.
העבר מציב לנו את שאלות ההווה ודורש מחשבה ותשובה. לעיתים יוצר געגוע. שנים שבשם בניין המולדת הזאת העצמנו את הציונות ומחקנו פרקי הסטוריה יחודיים, פרקי יצירה וגבורה שכתבו יהודי הגולה. התרחקנו, מעט התביישנו, ועכשיו מייחלים לאחות את הקרעים, לבנות את הגשרים, כדי להבין את עצמנו טוב יותר.
בברלין
, בין שלל האנדרטאות, מפעלי ההנצחה, החיים התוססים לעיפה והמודרניות האולטמטיבית חיפשנו איך כל זה קרה - בחנו את הדינמיקה שבין המון לשלטון וכוחה של תעמולה. כל זה קרה בשכונות, בין בתי הקפה, בארצם של גתה ושילר. גם משם ינקנו שורשים של תרבות, שהשתרגו לימים בתרבות הארץ ישראלית.
כל פלג בעם תרם את שלו, הביא את הניחוח המיוחד לו לכור ההיתוך כאן בארץ. החברה הישראלית בנויה מפאזל של כל אותן גחליליות, ועד היום אנחנו מחפשים את ההרמוניה. מרוסיה הבאנו לא רק את החולצות הרקומות, השירים הרוסיים והמנגינות, ההסטוריה הרוסית מקפלת בתוכה נתח גדול מההסטוריה שלנו - שם זרעו האנטישמיות והלאומניות את זרעי הציונות. משם עלו החלוצים הראשונים שנלחמו כאן על העתיד, על רעיונות חברתיים, על זכותנו ההסטורית והמוסרית. הם נלחמו ויכלו כמעט כנגד כל הסיכויים.
בסנט פטרסבורג מצאנו כל כך הרבה יופי. כל הצארים, הצאריסטיות והצרות צעדו לפנינו במלוא הדרם. עטויי עדיים וזהב עמדו בפתחי הארמונות המגלומנים, ותוך כיבושים מבפנים ומבחוץ בנו מעצמת על שצעדיה המאיימים ניבטים אלינו מהמרקע יומיום, מפטר עד פוטין.
צעדנו ברחובותיה הרחבים של מוסקבה, התפעלנו ממותגים היסטורים - הכיכר האדומה, הבולשוי, הקרמלין, מהמוזיאונים המרשימים, החנויות ומה לא ... הכל בענק, הכל בזהב, גם בין השיניים.
סיימנו את השנה בשדות התה ושדות האורז, במפלים, בשביליה ומקדשיה של צפון ויטנאם. התרשמנו מיופיה של סאפה ומהכפרים בהם הזמן עמד מלכת. רכבנו על טוסטוסים ברחובות האנוי, היינו האטרקציה של העיר. חתרנו בקייקים, נשמנו את השמיים והמיים. איזו ארץ, איזה יופי, כמה צבע, ריחות וצלילים. נסענו לפגוש שם בויטנאם את האדם, האישה, מסורות עתיקות, שנדרסו ברגל גסה ע"י הסינים, הצרפתים, ובעיקר האמריקאים. איך קרה שהארץ התמימה הזו הפכה לשדה קרב בו נטבחים אזרחים פשוטים שאינם מבינים את הפוליטיקה הבינלאומית. הם רק רצו לשתול ולקצור את האורז בעיתו. פגשנו נשים בגילאים שונים, חלקן מקבלות בהכנעה את חיי היומיום, מחייכות ובעיקר עובדות עד צאת הנשמה ... חלקן פורצות קדימה, מנסות לשבור כבלים בני אלפי שנים. גם אלו וגם אלו חדרו לנו ללב פנימה.
ויטנאם, כי העולם לא עמד מלכת אחרי השואה, כי מלחמות המשיכו, שאלת האדם לא השתנתה, כי הפוליטיקה הבינלאומית עדיין מקריבה את האדם הקטן על מזבח האינטרסים.
תודה שבאתם איתי, שפרגנתם, שיתפתם פעולה, תמכתם והתעניינתם.
שנמשיך ונצעד קדימה,
עידית
|
