"חוקרים פרטיים": כימיה ממבט ראשון

עליתי לארץ מארגנטינה בשנת 1991. הייתי אז בן 22, נשוי לפביאנה, בת זוגתי לחיים. הרעיון היה לחיות בקיבוץ ולקחת חלק בהפיכת מדינת ישראל למקום טוב יותר. יחד עם זאת, סקרנותי למדע ובמיוחד לכימיה גרמה לי להמשיך בלימודים. כך, תוך כדי עבודה במפעל הפלסטיק בקיבוץ יקום בקיץ וכטכנאי מכונות לייצור בקבוקים בסופי שבוע, המשכתי את לימודיי עד שקיבלתי את התואר הראשון בכימיה מאוניברסיטת תל-אביב ב-1995.

חוקרים פרטיים - לכתבות הקודמות 

פרופ' גבריאל למקוף (כורע שני מימין) עם קבוצת המחקר שלו

בתחילת הדרך, כצפוי מעולה חדש, לא הבנתי מילה ממה שהמרצים אמרו והייתי צריך ללמוד הכול באמצעות קריאת ספרים באנגלית, מה שגרם לכך שקיבלתי את הציון הכי גבוה בכיתה (אפילו שכל המרצים באוניברסיטה מצוינים!). וכך פרופ' בן-ציון פוקס הציע לי לערוך מחקר במעבדה שלו ולהמשיך ללימודי תואר שני. כיוון שהיה מצופה מחבר קיבוץ שיעבוד כמה שיותר, זה היה יוצא דופן שהקיבוץ יאפשר לסטודנט להמשיך ללימודי תואר שני מיד עם סיום התואר הראשון. לכן, התקיימה שיחת קיבוץ כדי להחליט מה לעשות איתי.

למזלי, המנחה שלי כתב מכתב משכנע מאוד לקיבוץ כדי שיאפשרו לי להמשיך בלימודים ובמחקר. ברוב קטן של קולות הותר לי להמשיך לתואר שני בכימיה, בתנאי שלאחר שנתיים אחזור למפעל כדי להיות אחד ממנהלי המשמרות. אני, כמובן, הסכמתי ואז התחילו שנתיים של גילוי כימי מדהים שבהם מצאתי כמה שמחה יש ביצירת מולקולה חדשה שאף אחד בעולם לא הכיר קודם לכן.

בתום השנתיים, חלו שינויים בקיבוץ והיה קל יותר לשכנע את החברים לתת לי אישור להמשיך ישר לדוקטורט בכימיה. לא ידעתי זאת אז, אך ההחלטה יוצאת הדופן של הקיבוץ לאפשר לי ללמוד את כל תאריי האקדמיים בזה אחר זה - הפכה אותי לאדם הראשון בעולם שהוא גם פרופסור לכימיה וגם חבר בקיבוץ פעיל.

מולקולות קטנות

בסיום הדוקטורט החלטנו, אני ואשתי, לקחת את המשפחה לאוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין כדי לעבוד כפוסט-דוקטורנט, כפי שנדרש מכל חוקר המעוניין להמשיך לחקור בסביבה האקדמית התחרותית השוררת בישראל. עבדתי שם כשלוש שנים בקבוצת המחקר של פרופ' סטיבן צימרמן ולמדתי כיצד ליצור תבניות מולקולריות ולזהות מולקולות קטנות.

תארו לעצמם שאנו לוקחים מולקולה גדולה ומעצבים אותה כך שתוכל להחזיק בתוכה מולקולה קטנה, ממש כמו חייט שתופר חליפה מתאימה ללקוח מסויים. כדי לעשות זאת, היינו צריכים לתפור יחד קבוצות קצה של מולקולת ענק על-ידי תגובה בשם מֶטָתֵזָה של אוֹלִפֵינֵים (Olefin metathesis). התאהבתי בתגובה עם השם המצחיק הזה. תקופת הפוסט-דוקטורט הסתיימה בהצלחה כשקיבלתי הצעה להצטרף לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב כמרצה בכיר, והאוניבריטה הפכה ברבות הימים לבית השני שלי בנוסף לקיבוץ יקום.

אנסה להסביר מדוע אני כל כך אוהב כימיה על ידי מטפורה. כלור הוא גז רעיל אשר שימש במלחמת העולם הראשונה נגד חיילים בשוחות, מכיוון שאם הוא בא במגע עם עור נוצרות שלפוחיות נוראיות. הנזק מזעזע וקטלני. נתרן היא מתכת חזקה המגיבה באלימות עם מים המשחררים מימן וחום, מה שגורם לפיצוץ אדיר. עם זאת, שני יסודות אלו מגיבים אחד עם השני והפוכים לנתרן כלורי, או בשמו הנפוץ יותר: מלח בישול רגיל, שהוא מרכיב חיוני לחיים.

כימיה היא שילוב אלמנטים שונים במטרה לייצר חומרים חדשים ושימושיים. תארו לעצמכם אם הפוליטיקאים של היום היו יכולים ללמוד כיצד לשכנע שתי קבוצות מנוגדות ולשתף פעולה כדי ליצור רווח משותף, בדומה למה שעושים כימאים עם חומרים, כנראה שאז היינו יכולים לפתור בעיות רבות בעולם.

באותה דרך שבה מאמן כדורגל מוכשר יכול לקחת קבוצת כדורגל ולהפוך אותה לאלופה (כארגנטינאי כדורגל הוא חלק גדול מהחיים שלי. ולהוכחה, הסופרקלאסיקו של ה-9 בדצמבר 2018 היה אחד הימים המאושרים בחיי!), כך כימאי טוב יכול להבין לעומק איך העולם סביבו עובד ויכול לעזור לשנות אותו. אנחנו, הכימאיים, יכולים ליעל סינתזה של תרופות ולהוזיל אותן, לפעמים זה עניין של חיים ומוות. אנחנו יכולים להכין פולימרים קלים וחזקים יותר כדי שמכוניות ומטוסים השתמשו בפחות דלק. אנחנו יכולים אפילו לייצר חומרים חכמים שיודעים להגיב לפי הסביבה שהם נמצאים בה. רק הדמיון של הכימאי מגביל אותו וזה גם המסר שאני מנסה להעביר לתלמידי בכל עת.

פרופ' גבריאל למקוף, המחלקה לכימיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

חוקרים פרטיים הוא מדור שבועי בערוץ המדע של ynet, שבו מסבירים חוקרים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נעשה בסיוע "האקדמיה הצעירה הישראלית ".