לאחרונה שמעתי ש 90% מההורים לילדים במוסדות החינוך אינם רוצים שילדיהם ילמדו עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. 90% !!! לא זכור לי מי ערך את המחקר ומה מהימנותו ותקפותו, אבל זה איננו העיקר, גם אם מספרם קרוב יותר ל-80%. העיקר הוא התופעה האיומה הזו בחיינו.
איני יכול להימנע מלחשוב כי לפעמים מנת חמצן ברגע הלידה הקריטי מפרידה בין אלו לאלו ( כמעט אמרתי בין דם לדם). אני כל כך כעוס וכאוב כי במקום להודות על כך ששפר גורלם והם מחוייבים לעזור, לתמוך, לשתף ולהשתתף בכל מה שיקל על הילדים בעלי הצרכים המיוחדים בכלל ועל הוריהם בפרט-איזו אחווה-הורית מתבקשת. מרגיז אותי חוסר הידע שלא לומר בורות ... להלן מספר עובדות לטובת אותם 90%:
- לקות של ילדים בעלי צרכים מיוחדים אינה מדבקת.
- ילדים בעלי צרכים מיוחדים מתפלגים לבעלי מנת משכל על כל הרצף האפשרי ולכן לא יורידו את האינטליגנציה של ילדים אחרים, רחמנא ליצלן.
- ילדים בעלי צרכים מיוחדים הם קודם כל ואחרי הכל י ל ד י ם! כדי שיוכלו להתפתח ולהשתלב בחברה הם צריכים לחיות בחברה!
- הם צריכים שיאהבו אותם ב-100 בדיוק כמו הילד הפרטי של ה-90%.
- ישנם מחקרים הטוענים כי שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים וילדים רגילים משפר את השגיהם של שניהם, ויש מחקרים הטוענים שלא.
כן, אני מוכן אפילו להסתכן ולחשוב שאולי בחלק מהמקרים עלולה מרבית הכיתה להתעכב ב"חומר הלימוד" כדי להמתין לילד המתקשה או להתחשב בהפרעה שגורם הילד שאינו מסוגל לשבת בשקט בשיעור (לא כי הוא רע, כי אינו יכול אחרת).
נכון, אולי יפסידו "חומר" אבל ירוויחו בפרק החשוב ביותר של להיות בני אדם. מרגיזים כי מי כמונו יודע עד כמה ילדים בעלי צרכים מיוחדים הם ילדים שקשה להם מאד, הם ילדים נפלאים, מצחיקים, מחבקים, מתגמלים לא פחות מאחרים. כן ולפעמים זה קשה! קשה להם! קשה להוריהם!
ואנחנו אמורים להיות שם כדי לשאת אתם בנטל, לעודד, לסייע, לתת תקווה. אני ממשיך להיות אופטימי ומקווה שאותם 10% מההורים, הצדיקים בסדום, ההורים המודעים, האנושיים, בעלי ההבנה והמצפון, יהיו אלו שיצילו את כבודם האבוד של האחרים.
התפקיד שלנו, חברותי וחברי, להילחם בתופעה, להסביר, לשכנע, להתמודד ולנצח את הדעות הקדומות. אנחנו שם בשביל זה, נמשיך להיות שם וגם נצליח. שלכם, אבי. |