|
|
בסוף פרשתנו מוכיח הקב"ה את אהרן ומרים, לאחר שדיברו סרה במשה עבד ה'. הקב"ה פותח שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי... לאחר כמה פסוקי מוסר נאמר וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. מדייק רבינו אליהו מזרחי(בפירושו על רש"י כאן) שהתוכחה לא נאמרה מתוך חרון אף וכעס, אלא רק אחרי שסיים ה' את דבריו חרה בהם אפו, והביא העונש על מרים. וכה כתב "אין נָא אלא לשון בקשה, שדיבר עמהם בנחת ובפיוס, כדי שישמעו דבריו, שאילו היה מדבר עמהם בכעס לא היו דבריו נשמעים". דברים מבהילים! אהרן ומרים הנביאים, צדיקי עליון קדושים וטהורים, לא ישמעו תוכחה הנאמרת מפי ה' מתוך כעס! ממשיך הרא"ם ומביא את לשון חז"ל בספרי "והרי דברים קל-וחומר, ומה אם 'מי שאמר והיה העולם' אמר דבריו בתחנונים, ק"ו לבשר ודם". דברינו יתקבלו כשנפנה בלשון רכה, מענה רך ישיב חמה. אין כאן ויתור כביכול על העונש, העונש הראוי בא יבוא, אך הוא מלווה באמירה רכה, מתוך יישוב הדעת.
|
|
.gif)
.jpg)
.gif){kind=small}
.gif){kind=small}
.gif){kind=small}
.jpg)
