אצלי בכיתת גילאור, במועצה אזורית מגידו, כל יום שלישי הוא יום שואה בינלאומי. הם מגיעים מצרפת ובלגיה, הונגריה, פולין וסלובקיה. הם באים לשמוע את ההיסטוריה האישית שלהם, לגעת בגעגוע, לפענח את הכאב, לשתוק הרבה ומעט לספר. מולם אני ניצבת כתלמידת שנה א' אל מול צוות מורים שלם, שראה הכל, שאיבד הכל וסיפוריהם הזורמים אליי בהפסקות מלמדים ומזכירים לי את גבורת התקומה במלוא הדרה.

בהמשך השורה יושבות שלוש חברות - שתיים מהונגריה ואחת מצרפת. קשה לחדור אל דברי הימים שלהן. העיניים מסגירות... מדי פעם הן משחררות משפט המשקף את המעמסה על ליבן. מירה התחבאה אצל משפחה טובה בפריז, אחיה נרצחו על ידי הצרפתים והוריה נכלאו באיצטדיון החורף בפריז, נשלחו לדרנסי ומשם לברקנאו. היא שרדה יחידה ממשפחה ועיני הילדה האבודה של אז עדיין מביטות מפניה החרושות בקמטי כאב וזמן. "אני מצטערת ששרדתי" אמרה לי. חבל. למה? אני מסתובבת שנים עם רגשות אשם... למה דוקא אני? הלוואי והייתי הולכת איתם. הזיכרון אינו מרפה, אינו מרפא. היא איננה משתפת והשואה גרה אצלה בנשמה כל דקה ודקה, גם אם עברו מעל 70 שנה. בלחש מוסיפה: "הצרפתים הם לא הצד הטוב במלחמה הזו. הם היו משתפי פעולה. הנה, כך הלכו שני אחיי..."

שתי שורות מאחור יושב צבי עם עיניים כחולות עמוקות שנדמה שניבטות ישר מתוך ליבו, מעט תמימות, כאילו לא מאמין בעצמו במגילת הייסורין שעבר. צבי נולד בסלובקיה. המשפחה נמלטה לבודפשט, שם כבר בראשית המלחמה נלקח אביו לעבודות כפייה. עם פלישת הגרמנים לבודפשט נכלאו בני המשפחה בגטו, כשכל יום הוציאו הגרמנים קבוצות קבוצות לשפת הדנובה, שם נורו כולם. גרמני, צדיק בסדום, סידר להם תעודות המעידות כי הם נחוצים למאמץ המלחמתי. באחת הפעמים, רגע לפני שנורו, שלף אותם השוטר הטוב. ממש ברגע האחרון. כך ניצלו. כשצבי מספר לי את סיפורו, בהפסקה על כוס קפה, נדמה כי מדובר בסצינה בלתי אפשרית הלקוחה מסרט אימה. דקה אחת של טוב לב, שהגיעה לפני היריה, חרצה גורלות.