גחליליות מרץ 2019
"הגוף זוכר הכל" - כתיבת ספר כתהליך וחוויה

 

בחודש שעבר ערכנו ערב לכבוד הוצאת הספר "הגוף זוכר הכל", סיפורם של הני ומנשה חנגלי.
זהו סיפור המשלב בין מזרח למערב, תוך שהוא מעמיד דור חדש של ישראלים גאים, ילדים ונכדים לרב.
 
"חורף. בבית בוער האח, ועוד תנור שזורק חום על סביבתו הקרובה. שולחן הסלון הנמוך נוצץ מניקיון. התפוחים, התמרים והעוגיות מוגשים תמיד עם סכין ומפית על צלחת קטנה. שולחן האוכל הענק מעיד על משפחה ענפה, ובמטבח ניתן עוד להריח את תבשיל הצהריים. הכל מסודר למשעי, נוצץ מניקיון, מוקפד מאד.
הני, תמיד מוכנה מראש, מעט מתוחה... טביעות אצבעותיה ניכרות היטב בעיצוב הבית ומתכתבות להפליא עם המראה הצעיר והייחודי שלה. ומנשה? מתרווח בכורסתו, רגליו פשוטות לפנים, פניו החרוצות מעידות על אדם שידע עבודה קשה מהי ומסביבו שורה אווירת ביטחון. נוכחותו של מנשה ניכרת בשלל מעשה ידיו לתפארה, הן בבית והן בחצר הענקית המקיפה אותו."

תהליך הכתיבה מציף את העבר, מוציא את השדים שהסתתרו 70 שנה ושואל בקול שאלות שעד עתה נאמרו בלב פנימה. בתהליך הזה אני מוצאת עצמי מעורבת באופן טוטאלי, עד כדי כך שנדמה לי שאני חיה ברגעי הכתיבה חיים של מישהו אחר... מזילה את דמעותיו, מתגעגעת איתו ושמחה איתו ברגעי האור והתקומה.

 

תהליך כזה עברתי עם הני ומנשה, אך הפעם אתייחס להני. בשיחותינו הראשונות הני הביעה חשש שמא אין סיפור... קטנה הייתה ואיננה זוכרת... רק בגוף זוכרת. היא פרשה בפניי מעט תמונות, אלבומים מהימים שאחרי המלחמה, כאילו מנסה להאחז במשהו. היא איננה זוכרת את אמא, גם לא את אבא, לא יודעת איזו מן ילדה הייתה והאם אהבו אותה ומי באמת היו הוריה. 
תוך דפדוף בתמונות הבודדות שברשותה נזכרה לפתע כי במגירה שוכבים כבר עשרות שנים מכתבים רבים כתובים בגרמנית, אותם קיבלה מצ'ילה. זה נאמר כל כך בטבעיות, ואני הרגשתי צמרמורת... אולי נכתבו על ידי ההורים... אולי נפגש בקולם ובדמותם שכל כך חסרו להני.
נועם מלוחמי הגטאות תרגם עבורנו את המכתבים.  אט אט נפרשו בפנינו דמויותיהם של וורנר והילדה, הוריה של הני.  ממרחק של 70 שנה זכתה הני לשמוע את קולם, להכיר אותם מקרוב.  המכתבים נכתבו מהולנד הכבושה לצ'ילה, אליה הגרו בני משפחה אחרים.  המכתבים מתארים את החלומות, התקוות והמאמצים לצאת, מספרים על חוכמותיה של הני בת החמש ואחותה אילנה.  עולם ומלואו...

 

אמסטרדם, 15.1.1941
 
ולדמנים יקרים שלי,
כשחזרנו לאמסטרדם בימים הראשונים של ינואר מצאנו את הדיווחים המפורטים שלכם מתאריך 1.12.40 . חיכינו להם כבר בגעגועים רבים כיוון שהדיווחים שלכם מהווים עבורנו תמיכה נפשית. בבלריקֵום היה כמו תמיד יפה מאוד. בהתחלה היה מזג אוויר גשום ואז כפור. היה נהדר ללכת במשך שעות ביער, וברגעים אלה הייתי צעיר כמו לפני עשרים שנה. לא רואים ולא שומעים מבחוץ כלום. אפשר לשכוח מהכול, ובערב ישבנו ליד האח ושיחקנו או קראנו. הנקה גם הולכת אתנו, אבל היא מרבה לעצור ולעמוד ומרבה עוד יותר לשאול שאלות. אינגה החליקה הרבה במחליקי קרח. פרט לכך אנחנו לא עושים כלום. בתי־קפה ובתי קולנוע הם עבורנו בחזקת טאבו...
 
כעת למכתב שלכם. אני לא מאמין שאנחנו נקבל עכשיו היתר יציאה. אף על פי כן הייתה זו הקלה גדולה אילו ידענו שאם אי־פעם זה יתאפשר, נוכל להיכנס לשם. ברני שיתף אותנו בכך שבכוונתו לנקוט בצעדים המתאימים לשם כך, אבל אני חושש שהקשר בינינו יישאר בכתב בלבד, כי לצערי איני מאמין שהמלחמה  תסתיים בקרוב. גם אקוודור אינה נגישה...
 
הנקה מאוד אוהבת חיות. היא לייצנית גדולה. לאחרונה היא ישבה בכיסא שלה ועשתה פרצופים, והסבירה: "אני  Cheinponem" [יידיש – פנים יפות].
 
שלכם, ורנר 

 

אמסטרדם, 17 בינואר 1941

... הנקה תודה לאל עליזה וחצופה – כשמדברים היא חוזרת על הדברים כהֵד. עם אלזה וסאלי היא מסתדרת  מצוין, ושניהם מוכרחים לציית לה. בבלריקום היה לה מחזר בן אחת עשרה, שלמרות הסערה  והגשם נסע חצי שעה באופניים כדי לשחק אתה...

סבתא אילזה נתנה להנקה ציפור קטנה בכלוב, בשם 'סנטה קלאוס'. הנקה מאוד רוצה לפתוח לה את דלת הכלוב, רק טיפ טיפה, ממש מעט! ...
אמסטרדם,  16.6.1941

באשר לתכניות ההגירה שלנו,  אתם בתמונה יותר מאתנו. לפני כמה ימים הגיע מברק מברני, שבו הוא סיפר שהוא עושה  מאמצים במקביל - בבוליביה ובאקוודור. אולי ברני ישיג משהו. אנחנו אסירי תודה לעד  למאמצים הכבירים שהוא עושה למעננו, אבל כרגע נראה שהסיכוי לקבל היתרי יציאה זעיר  עד אפסי.

 

אמסטרדם, 20 בנובמבר 1941

... אין ברירה אלא לחיות מיום ליום. אנחנו עדיין מקווים כמובן להתראות אתכם בעתיד הנראה לעין ואנחנו אסירי תודה על כל מה שנעשה למעננו, בעיקר על ידי ליזל וברני. גם אם כל זה היה אולי לשווא, זו עדיין תחושה טובה לדעת שיש אנשים בחוץ שאפשר להישען עליהם ושיש להם כוונות טובות כלפינו...
 
לפי הדיווחים של  ברני יש לנו כרגע ויזה לאקוודור ולקובה, והנקודה הקשה ביותר היא השגת אשרת יציאה.  לצערי הסיכויים לכך נראים כאן כרגע מזעריים. עדיין לא ברור מה יהיה מותר לנו לקחת  אתנו ברגע שההיתרים יינתנו, וזה למעשה מייתר את תשובתה של גרדה, שכותבת על בגדי  אופנה ועל דברים אחרים שכדאי שניקח אתנו. 

 

תחילת  אפריל  1942
 
צ'ילאנים יקרים מאוד שלי,
 
... אנחנו שמחים  כשלא קורה לנו הרבה. חוץ מלבקר משפחה ומכרים בערבים אנחנו לא עושים כלום; רק כשיש
ימי הולדת אנחנו חוגגים אותם עד כמה שאפשר. אני אישית עובד די הרבה בתחום החברתי,  גם אם במישור האדמיניסטרטיבי, בנציגות המקומית, ובנוסף על כך אני מתחיל עכשיו  לעשות ביקורי בית אצל אנשים שזקוקים לתמיכה. הִילדה עדיין עסוקה מאוד במשק הבית...  אני עדיין בעסק אבל אין לי הרבה עבודה. ... הזמן  רץ. זה כבר כמעט שנתיים שיש לנו כאן מלחמה, ומתי זה יסתיים?

 

ואחר-כך הכל נדם.
ההורים נרצחו באושוויץ בקיץ 1943 ובמגירה נותרו מכתבים יתומים משולחיהם.

 

 

טיול נשים לויטנאם - רשמים וחוויות

 

 

 

הלילה ירד על האנוי וחתם את עשרת הימים הקסומים שבילינו כאן.
המדינה האירה לנו פנים עם מזג אויר נוח, קבלה אותנו בחיוך, גם אם כל חיוך שווה דולר...
שבענו מנופים אקזוטיים, מריחות הכפר והעיר, משפע המים, הצבעים והקולות.
התגלגלנו בעשרת הימים על כל מה שזז - קצת ברגל והשאר באוטובוס, טקסי, סייקלו, סקוטר, ספינה, סירות, קייקים, ועל ברכה אפילו דהרה מסג'יסטית בעלת מוטיבציה גבוהה.

שלום לך ויאטנם.
שלום לרוכלי הרחוב,
לחותרים,
לנשים הרכונות מעל שדות האורז,  
שלום לנשות הבל מונג והרד זאו,
שלום לחבורות היושבות לעת ערב בפתחי החנויות סביב שולחנות פלסטיק גמדיים לאכול את ארוחת הערב,
שלום לילדים הקטנים בבית הספר בו ביקרנו, נאחל להם שיגיעו מעט רחוק יותר מהוריהם. 
שלום לך וייטנאם היקרה, נעמת לנו מאד.
 
כל אחת מאיתנו חוזרת לעולמה מעט יותר עשירה מהיחד שלנו, מהחוויה המשותפת וממה שלמדנו.

נאחל שהמדינה הזו לעולם לא תקרע יותר בין דרום לצפון ובין המעצמות השכנות.
מגיעה לאנשים כאן מעט שלווה.
השארנו כאן הרבה שרימפסים בצלחת ובהדרגה זלגנו לטעמה המוכר של הפיצה.
השארנו כאן מעט, אבל ממש מעט סחורה לבאים אחרינו.
השארנו כאן כמה מרוכבי הריקשות עם התכווצות שרירים פתלוגית, בתוספת המלצה ללכת למסג'יסטית הדוהרת והמאותגרת של ברכה. היא כבר תפתור להם את הבעיה...
השארנו כאן חלק מליבנו שנחמץ לא פעם למראה העוני.
השארנו כאן הרבה יופי שאי אפשר לעולם לקחת מכאן.  זה שלהם.

שלום לך ויאטנם ותודה על כל חמודותייך, מכמנייך, שכיות החמדה.
תודה שפתחת לנו את הדלת.
שלום לך ארץ נהדרת.

 

 

סיורי גחליליות 2019

 

נותרו עדיין מקומות לסיורי 2019
 
לפרטים, מוזמנים ליצור קשר עם שלומית 054-6699431
 
או באתר האינטרנט של גחליליות www.gachliliot.co.il

 

 

נשלח באמצעות smoove פלטפורמת שיווק מבית V.I.Plus